הלכה יומית

הטובל ידיו לסעודה, נחלקו הדעות מה יברך על טבילתן – "על טבילת/ שטיפת ידים" או שיברך "על נטילת ידים". ולכתחלה טוב לברך על שטיפת ידים ויוצא בזה לדברי הכל, אולם אם בירך "על טבילת ידים" או "על נטילת ידים" – אין צריך לחזור ולברך. אודות אופן הטבילה, נפסק להלכה שתחלה עליו לעיין בידיו שאין בהן שום דבר החוצץ, ואח"כ יטבילם, ודי בכך שיטביל את ידיו פעם אחת.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה, וכמה טעמים נאמרו בדבר: לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא, כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. כמו-כן בכדי להסיר את הרוח-הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מי ששכח לברך על נטילת ידיו בבוקר עד מתי יוכל לברך. יש שכתבו שאם עוד לא ברך את ברכות השחר יכול לברך לפניהם על נטילת ידיים, וכן משמע מדברי אדה"ז במהדו"ק שלו, אולם במהדו"ב משמע שאין לברך ענט"י כאשר כבר נטל בלא ברכה.

ככלל קבעו חכמים שעל־כל המצות מברכים "עובר לעשייתן" כלומר, קודם עשייתן, אלא שבמצוות נטילת־ידיים קיימת בעיה, שכן לפעמים אין הידיים נקיות לברכה, ולכן נפסק להלכה שמברכים אחר הנטילה, אולם למעשה מקפידים שגם במצוות נטילת־ידיים נברך "עובר לעשייתה": כיוון שלאחר נטילת־ידיים יש לנגבן – כאמור בהלכה הקודמת – וכן הנהיגו חכמים לשפשף תחלה את הידיים לטהרה יתירה, משום־כך שפשוף הידיים וניגובן נחשבים אף־הם כחלק ממצוות הנטילה. ולכן לאחר הנטילה מגביהים את הידיים ומברכים על־נטילת־ידיים לפני שפשופן, ואם שכח יברך קודם הניגוב, ואם נזכר רק לאחר הניגוב שלא ברך יש הפוסקים שהפסיד את הברכה, אך לדעת אדמוה"ז יכול לברך בדיעבד כל־עוד ולא ברך "המוציא".