הלכה יומית

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).

על איסור אכילת חמץ וההנאה ממנו בכל ימי הפסח מזהירה התורה "ולא יאכל חמץ", ומכיוון שחייבים כרת על אכילת חמץ וכן נאסר החמץ אפילו בעצם הימצאותו בבית – ב'בל יראה ובל ימצא', לכן החמירו חכמים לאסור תערובת של חמץ יותר מבשאר איסורים (בהם בטל האיסור בשישים וכדומה), ואמרו שחמץ עוברים עליו אפילו ב"משהו", כלומר גם בכמות המזערית ביותר. ומפורסמים דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". משום כך נזהרים מאיסור חמץ בחג הפסח הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשר מחשש חמץ.

אודות השימוש בתבלינים מסוימים בפסח כותב הרבי בהגדה "זה כמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון (לחרוסת) מחשש תערובת חמץ", כלומר שעל אף המנהג לערב תבלינים אלו בחרוסת, בטלו מנהג זה בשל החשש והזהירות מ'משהו חמץ', בפסח. ויש הנזהרים שלא להשתמש כלל בתבלינים תעשייתיים בפסח; והמשתמשים בתבלינים יקפידו לרכשם רק עם כשרות מהודרת לפסח.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שבחג הפסח עצמו חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ מן התורה; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה זה בלב שלם ויעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ אף קודם זמן איסורו, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא ישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב פסח.