הלכה יומית

אסור לש"ץ לזוז ממקומו בשעת הכריעה, ולכן יעמוד מלכתחילה קצת רחוק מעמוד התפלה כך שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו עוזרים לו לקום. בשעה שהש"ץ אומר 'הוא אלקינו אין עוד' – אומר הקהל את פסוקי 'אתה הראת'. החזן אינו אומר פסוקים אלו. ויש לש"ץ להאריך בזה מעט כדי שהציבור יספיק לומר את כל הפסוקים, ולא למהר ולהתחיל "אוחילה לא־ל". לאחר מכן סוגרים את ארון הקודש.

אף על פי שבשבתות וימים טובים מתפללים שבע ברכות, דהיינו שלוש ראשונות ושלוש אחרונות וקדושת היום באמצע, בתפלת המוסף של ראש השנה תקנו חכמים תשע ברכות. מבנה התפלה הינו כך: שלוש ברכות ראשונות (של שבח) ושלוש ברכות אחרונות (של הודאה) – כמו בכל יום; ובאמצען: ברכות קדושת היום, והיא בתוך ברכת 'מלכויות' ובה מזכירים את עניין המלכות וחותמים אותה ב'מלך על כל הארץ . .'; ולאחר מכן מוסיפים שתי ברכות נוספות. שלוש ברכות אלו מהוות חטיבה אחת ונאמרות יחדיו, והן נקראות: "מלכויות, זכרונות ושופרות".

מי שנמצא במקום שאין בו מניין, נכון שלא יתפלל מוסף ולא יתקע בשופר בשלוש שעות ראשונות של היום (- סוף זמן ק"ש). טעם הדבר הוא משום שאז הדין עוד מתוח ויש חשש שיעיינו בדינו, ובלא עזרת הציבור יש חשש שלא יזכה בדין, אולם בציבור ניתן להתפלל גם בשלוש השעות הראשונות, שתפילת הציבור מתקבלת, וגם כשאינם מכוונים כראוי אין הקב"ה מואס בתפילתם.

במהלך תפילת מוסף של ר"ה (כשחל בחול) תוקעים – הן בתפילת לחש, והן בחזרת הש"ץ, תקיעות אלו נקראות בשם 'תקיעות דמעומד', ותוקעין אותן אחרי כל אחת מהברכות "מלכיות", "זכרונות", "שופרות". בתקיעות אלו, יכול התוקע לעמוד במקומו ואינו צריך לעמוד על הבימה של קריאת התורה. בתפילת לחש, כשמגיעים המתפללים לסיום הברכות ששם יש לתקוע – התוקע מכה בידו על השולחן, כדי לסמן לציבור שעומדים לתקוע. המתפלל ביחידות אינו תוקע בתפילת מוסף. ואפילו אם אדם אחר תוקע, לא יעצור בתפילה כדי לשמוע את התקיעות – מאחר ותקנת חכמים לתקוע בתפילה, הינה רק כאשר מתפללים בציבור.

בברכת "מלכויות" כוללים את תפילת "עלינו לשבח" בה משבחים ומודים לה' על שזכינו להכיר במלכותו, ומתפללים שגם כל הגויים יקבלו עליהם את עול מלכותו. וממשיכים לומר את פסוקי המלכויות, ומסיימים בפסוק "שמע ישראל". בחזרת הש"ץ לאמירת 'עלינו לשבח' פותחים את ארון הקודש. ואחרי המלים 'כמשפחות האדמה' סוגרים את הארון, ומדייקים לומר 'שלא שם חלקנו כהם . . ' כשהארון סגור. לאחר מכן פותחים חזרה את הארון לאמירת 'ואנחנו כורעים . . '. וכורעים. אם בית הכנסת מרוצף באבנים או בשיש – יש להכין מפה, מגבת וכדומה, כדי להפסיק בין פניו לבין הקרקע. אם זו רצפת קרשים – או שיש על הרצפה כיסוי פלסטיק או שטיח – אין מקפידים בזה. נשים אינן כורעות.

בעת 'עלינו לשבח' בחזרת הש"ץ של מוסף ר"ה (ויוה"כ), נוהגים לכרוע בסדר זה: 'כריעה' – כורעים על הברכיים וגודלי הרגליים. לאחר מכן, נשענים גם על גודלי הידיים, כשהאצבעות קפוצות וכפופות לתוך כף היד (והבוהן אינה כפופה לתוכן). 'השתחוויה' – מכופפים את הראש, עד שיגע המצח ברצפה – ותוך כדי כך, מתרוממים עם הברכיים מעט מעל גבי הקרקע. ברגע זה, נשענים רק על אצבעות הרגליים וגודלי הידיים. ההשתחוויה נעשית לזמן קצר ביותר. המילים שיש לכרוע בהן בתפילת 'עלינו לשבח': באמירת 'ואנחנו כורעים' – יש לכרוע. ובמילים 'ומשתחווים ומודים ' – יש לעשות 'השתחוויה'.

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום. ואם לא הזכיר את קדושת היום בברכת-המזון, בשבתות וימים טובים, חוזר ומברך, מפני שיש בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, אולם בימים שאין בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, כיוון שאין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת-המזון, אינו חוזר. ולגבי סעודות ראש-השנה ביום, כיון שישנה דעה שאין מחויבים באכילה אלא ניתן לצום בו (אף שאין דעה זו עיקרית), אם שכח "יעלה-ויבוא" אינו חוזר ש"ספק ברכות להקל"; אבל בלילי ר"ה שחייבים לאכול בהם פת, אם שכח חוזר לראש הברכה, ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב-והמטיב" אומר "ברוך . . אשר נתן ימים-טובים..".

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה, בברכות ובלימוד, חובה להשמיע לאוזניו מה שאומר- שהרי הקול מעורר את הכוונה; עם-זאת, יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו אין ה' שומע תפלת לחש חלילה. אלא שבימים הנוראים נהגו להתפלל בקול, כדי להרגיל את העם בתפילות אלו ולעורר הכוונה, ואין חוששים שמא יטעו, שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם, אך זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדמוה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מנהג ה'תשליך' בראש השנה הובא בפוסקים כמיוחס למנהגי אשכנז, אך הוא קיבל משנה תוקף והתפשט בתפוצות ישראל על פי דברי האר"י. טעמים רבים נאמרו על המנהג ללכת לנהר ביום הראשון של ר"ה עד השקיעה ובדיעבד עד הלילה. ומביא הרמ"א שיש להקפיד שיכלו לראות את הדגים בעת ה'תשליך'. וכך נהג אדמו"ר מוהריי"ץ. ואחד מן הטעמים למנהג זה מובא בפוסקים – שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. מי שאין נהר או מים חיים בסביבתו יכול לעשות 'תשליך' באקווריום של דגים, ומי שאינו יכול גם בכך, ייסע לנהר ביום ח' בתשרי-"יום י"ג מדות", אך בשעת הדחק ניתן לומר 'תשליך' אפילו מול ברז פתוח.