הלכה יומית

אחת ממלאכות השבת הינה מלאכת "הוצאה", מלאכה זו נלמדה מכך שהוצאת התרומות למשכן מ'רשות היחיד' של כל אחד ואחד מישראל אל 'רשות הרבים' שבה עשו את המשכן, נקראת בתורה: "מלאכה לתרומת הקדש". הגדרת המלאכה היא העברת חפץ מרשות לרשות. וכיוון שהרגילות בכך כל ימות החול, מצווה על כל אדם שימשמש בבגדיו בערב שבת סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת. ואף בשבת עצמה אסור להחזיק חפץ בחיקו או בכיס בגדיו, שמא ישכח שהחפץ עליו ויצא עמו לרשות הרבים, אך טלטול החפץ בידו בבית מותר, כיוון שכשרואה את החפץ בידיו ודאי לא ישכח ויוציאנו לרשות הרבים.

על יום השבת נאמר "שבוּ איש תחתיו" ולמדו מפסוק זה שאין לטלטל ברשות הרבים אלא כמדת "תחתיו" כלומר, כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו, ועל כן מותר להעביר חפץ תוך ד' אמותיו, אך אסור לו לצאת מתוכם כשהחפץ בידיו. כמו כן נפסק להלכה שלאחר טבילה בשבת יש לוודא שלא נותרו על גופו מים שמא יעבירם ד' אמות בעת הליכתו. עם זאת כאשר יורד גשם שוטף אין מניעה לצאת לדרך אף שסוחב עמו את מי הגשמים, כיוון שבאופן זה לא גזרו חכמים על טלטולם של המים.

קטן היודע ללכת ברגליו מותר להחזיקו בידיו ולעזור לו ללכת ברשות הרבים, ובלבד שלא יגביהנו ולא יגררנו אלא יגביה הקטן רגל רגל, ואם נעצר ולא רוצה ללכת, בלית ברירה מותר לשאתו פחות פחות מארבע אמות, אך להכניסו לבית אסור. ובמקום הצורך יש מקום להתיר (ע"פ בירור עם רב) לטלטל את הקטן בעגלתו בכרמלית ע"י נכרי. ובאם הקטן כבר יודע ללכת בעצמו והוא בריא, אף ברה"ר יש מקום להתיר לטלטלו ע"י נכרי במקום צורך גדול או לצורך מצוה.

במקום פיקוח נפש, מותר להביא את הילד לרופא בכל אופן, גם אם אינו יודע ללכת לבדו, ואף מותר להוציאו לרשות הרבים גמורה ככל פיקוח נפש שדוחה את השבת. אך על מי שלוקח את הילד יש לשים לב, שבשעה שישאנו, לא יחזיק הילד בידו או בכיסו דבר שאין לו כל צורך בו לרפואתו. ואם הילד פצוע או מבוהל, מותר לתת לילד להחזיק צעצוע בידו להרגעתו. כאשר הילד אינו במצב של פיקוח נפש אבל צריך להביאו אל הרופא, אם הוא יודע ללכת אלא שקשה עליו ההליכה, מותר לשאת אותו גם ברשות הרבים גמורה, ואילו בכרמלית אפשר להקל ולשאת גם תינוק שאינו יודע ללכת לבדו.

אודות ברית מילה בשבת, כותב אדמו"ר הזקן, שאסור להביא את התינוק לברית דרך רשות הרבים גמורה, או אפילו דרך מקום שאיסור הטלטול שם הוא רק מד"ס, למרות שהוא לצורך מצווה, אך אם אינו רשות הרבים גמורה מותר לומר לנכרי להביאו, כיוון שאיסור אמירה לנכרי הוא דרבנן ואף רשות הרבים שאינה גמורה היא דרבנן, והרי הדבר מוגדר כ"שבות דשבות" וחכמים לא גזרו לאסור זאת במקום מצווה.

כאשר משפחה יוצאת להתארח בשבת אסור להורי התינוק להורות למטפלת נכרית שתיקח את הילד רק למען ההורים. אולם בעת צורך גדול כגון לצורך עריכת ליל הסדר מרכזי וכדומה שמחויבים הורי הילד לצאת ובשום אופן לא יוכל הילד להישאר עם המטפלת, יש מקום להקל בכך. ולמעשה, בכדי שלא יבואו על ידי זה לזילותא דשבת חלילה, לכן בעת הצורך ייוועצו עם רב מורה הוראה ויתנהגו כהוראתו.

מסופר בגמרא שכשראה נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה שהעם מזלזלים בשבת, עשה סייג וגזר שלא יטלטלו כלים בשבת, וטעמים שונים נתנו הראשונים לגזירה, יש שכתבו שזו הייתה "כדי לגדור-גדר להחמיר באיסורי שבת". ויש שכתבו שהכוונה בגזירה זו הייתה שלא יבוא אדם לטלטל כלים כל היום ממקום-למקום, ונמצא שלא נח בשבת. וכן שלא יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, ויבוא לעשות בהם מלאכה. זאת ועוד, בכדי שהשביתה בשבת תהיה ניכרת גם עבור מי שמובטל ממלאכה כל השבוע. ויש שהוסיפו ונמקו את הגזירה שטעמה שלא יבוא אדם להוציא כלים מרשות-לרשות בשבת. אלא שעם הזמן התירו חכמים טלטול סוגי כלים שונים במצבים מסוימים, כפי שיפורט בהלכה הבאה אי"ה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור טלטול הכלים, כסייג וזהירות לעם בשמירת השבת. אלא שבעקבות ההבחנה שחזרו העם להיזהר בהלכות שבת הוציאו מכלל האיסור כלים שונים במצבים מסוימים, ולכן התירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר, לכל צורך שהוא ואפילו לצורך הכלי עצמו שלא יינזק, אולם אסור לטלטלו בשבת סתם כך ללא כל מטרה. לעומתו, "כלי שמלאכתו לאיסור", כלומר, שנועד לעשיית דבר האסור בשבת, אסור לטלטלו בשבת, אלא אם מעוניין להשתמש בו שימוש המותר בשבת, או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח. וכאשר הכלי יקר שאין משתמשים בו לשימוש זר כגון סכין שחיטה אין לטלטלו בשום אופן בשבת כדין "מוקצה מחמת חסרון כיס".

נחלקו הראשונים מהי הגדרתן של התפילין בשבת, יש שכתבו שאין איסור להניחן בשבת רק שאין בכך צורך, כי תפילין הינם האות ביננו לה', ושבת עצמה היא האות, ולכן כתבו שדינן של התפילין ככלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלם בשבת למקום מבטחים. אלא שיש שכתבו שאסור להניח תפילין בשבת, ולכן דינן של התפילין ככלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אסור לטלטל את התפילין אלא אם מעוניין להשתמש בהן לצורך גופו, או שצריך את מקומן, כגון כשמונחים על המיטה ורוצה לנוח מותר לטלטלן. אבל לצורך התפילין עצמן אין לטלטלן גם אם חושש שיגנבו, אלא אם כן קיים סיכון שיתבזו, וכך פוסק אדמוה"ז למעשה.

אמרו חכמים: "כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו .. דלא חזו למלאכה אחרת". כלומר, כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. ואף שונה הוא מ"כלי שמלאכתו לאיסור", אותו ניתן לטלטל בשבת לצורך שימוש המותר בו או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח, כיוון שחומרתו של "מוקצה מחמת חסרון כיס", באה לידי ביטוי בכך שבשום אופן אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ המוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו. ודנו הפוסקים לגבי טלטול מצה בימים שלפני חג הפסח, כאשר צריכים את המקום עליו מונחים המצות. שכן, המצה אינה נאכלת בערב פסח מעיקר הדין, ומשום שאינה ראויה לאכילה דינה כמוקצה. וכיוון שמקפידים שלא שלהשתמש בה לשימוש אחר דינה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", ואין לטלטלה. למעשה, רק בשבת שחל בה ערב פסח, יש להחמיר שלא לטלטל את המצות אותן ייחד לליל הסדר. אולם בשבתות שבתוך שלושים יום קודם החג שאז רק מצד המנהג אינן נאכלות, כיוון שראויים לקטנים האוכלים מצות בימים אלו, יש מקום להקל.

אמרו חכמים שאבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית שתיפול האבן ולוקח את החבית, אבל אם הניח בכוונה את האבן מערב שבת על החבית, אין להזיזה משום שנעשתה "בסיס לדבר האסור". אולם כאשר הוא משמש גם לדבר המותר, ניתן לטלטלם. דוגמא נפוצה לכך קיימת בשבת חנוכה, כאשר צריכים לפנות בשבת את נרות החנוכה ממקומם מטעמי בטיחות, יש לדאוג להניח את החנוכייה על מגש, ועל המגש להניח -לפני כניסת השבת- חלה שמשתמשים בה בשבת, ובכך המגש יהיה בסיס לדבר האסור והמותר, ויוכלו להזיזו עם הנרות שעליו, אך רק לאחר שכבו הנרות ולא בעודם דולקים.