הלכה יומית

קידוש היום ניתן לומר בישיבה או בעמידה (ומנהג הרבי בד"כ לקדש בעמידה). אך גם אם מקדש בישיבה, נוהגים להתרומם מעט בברכת בורא פרי הגפן. נוהגים לאחוז את הכוס בידו, ו(אם מתכוון להוציא גם אחרים ידי חובת קידוש –) לומר בקול רם – מ"כי ששת" ולא יפסיק בדיבור בין "כי ששת" ל"על כן", שהרי הם שני חלקים של אותו הפסוק. כאשר יו"ט או חוה"מ חל בשבת, אומרים מזמור לדוד וכו' עד "ויקדשהו" – בלחש.

את מצוות הקידוש של שבת תקנו חכמים לכתחילה בסמוך לכניסת השבת, אך גם מי ששכח או עבר ולא קידש בלילה, חייב לקדש מיד כשנזכר בכך, ואף אסור לו לטעום עד שיקדש – אלא שביום אינו אומר פרשת "ויכולו", רק ברכת היין וברכת הקידוש. ואם כבר הגיע זמן קידוש של שחרית אזי בקידוש היום, אחרי ברכת בורא פרי הגפן, ימשיך ויאמר את ברכת הקידוש של הלילה.

המתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה (כגון קידוש והבדלה), לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שהרי שומע כעונה ואסור להפסיק באמצע הברכה. ויש מקום לומר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו", כיון שהפסיק בין ה' למלכות בדבר שאינו מתיקון חכמים, והרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וצריך להזהיר זאת לרבים (ולמעשה מספק לא יחזור ויברך ). אך מי שאינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, יענה "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי המלים "ברוך אתה ה'".

בסיום הברכות חייבים השומעים לענות "אמן", גם מי שיוצא יד"ח בקידוש זה; אך בדיעבד, אם לא ענה אמן, אף על פי כן יצא ידי חובתו. אחר ברכת המקדש, המסובים אינם צריכים לברך "בורא פרי הגפן " על הטעימה מיין הקידוש, אלא, כשם שיוצאים ידי חובת קידוש בשמיעה מהמקדש, כך נפטרים גם מלברך "בורא פרי הגפן" בשמיעה מהמקדש.

מי שאינו מקדש בעצמו אלא יוצא ידי חובתו בשמיעת הקידוש מאחר, מן הדין אינו מחוייב לטעום מן היין. ומצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של הקידוש. ולשם כך די בטעימה ואין צורך בשיעור של "מלא לוגמיו" לכל אחד.

אף שתקנו חכמים כזכר לנס המן, לברך בסעודות השבת על שתי חלות "לחם משנה". אין חובה שכל אחד מהמסובים יברך בעצמו על "לחם משנה", אלא יכול לשמוע אדם אחר המברך המוציא על שתי ככרות, ויוצא בזה ידי חובתו, והיוצאים ידי חובת "לחם משנה" יטעמו מאחת הככרות שבירך עליהן הבוצע; ואפילו אם השומע עדיין לא נטל את ידיו ושמע את הברכה על ה"לחם משנה", יצא ידי חובתו ויטול ידיו אח"כ ויטעם מן הפת.

לאחר שסיים המברך את ברכת המוציא לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים. על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים (בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך), ואח"כ ייתן מן הפת למסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי שאינו אוכל בעצמו מן הפת, אינו יכול לברך המוציא כדי להוציא את האוכלים ידי חובתם, ואפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם.

מן הדין, המסובים אינם צריכים לברך "המוציא", אלא, כשם שיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה מהבוצע, כך יכולים לצאת בשמיעה ממנו גם מחובת ברכת הנהנין. אבל אף על פי כן המנהג למעשה הוא, שכל אחד מברך בעצמו "המוציא".

תקנו חכמים לקדש על היין לפני סעודת שחרית כמו לפני סעודת הלילה, לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ואם לא יקדש ביום על היין יהיה כבוד לילה עודף על כבוד יום. והטועם מיני מזונות וכדומה לפני התפילה – מנהגינו שאינו צריך לקדש לפניהם.

אף שתקנו לקדש ביום השבת קודם הסעודה, לא תיקנו לברך שוב את ברכת הקידוש שבירך בלילה (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו), אלא די בברכת "בורא פרי הגפן" שיברך על היין. בזמן הקידוש תהיה הפת מכוסה במפית (בנוסף למפה הפרוסה על השולחן, תחת הפת). וגם אם טועם אחרי הקידוש מזונות ולא פת – יש אומרים שיהיו המזונות מכוסים בעת הקידוש.

יש להיזהר מאד ולהקפיד לאכול סעודה שלישית בשבת. ומי שאינו יכול כלל לאכול אינו צריך לצער את עצמו לאכול, כי סעודות השבת נצטוו לעונג ולא לצער. ומובא בשו"ע שהחכם עיניו בראשו שלא למלאות את בטנו בסעודת הבוקר, כדי שישאר מקום לסעודה שלישית. למנהגנו אין לאכול פת בסעודה שלישית, אבל צריך לטעום משהו. חוץ מזמנים יוצאים מן הכלל, כמו כאשר חל יום טוב בשבת קודש.

זמן סעודה שלישית מתחיל מזמן מנחה גדולה, דהיינו חצי שעה זמנית אחרי חצות היום. ויכול לאכלה מצד הדין בין לפני תפילת מנחה ובין אחרי שהתפלל מנחה. וגם מי שסיים את סעודת שחרית אחרי שהגיע זמן מנחה גדולה, אם אוכל אחרי ברכת המזון מיני מזונות, פירות וכדומה – יוצא בזה ידי חובת סעודה שלישית. לאחר השקיעה אין להתחיל לאכול ולשתות עד ההבדלה. אך כשרואים אנשים אחרים המקילים להתחיל לאכול אחרי השקיעה – לפני צאת הכוכבים – אין למחות בידם.