הלכה יומית

צריך להיזהר שלא לבזות מאכלים בהשחתתם, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולות משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. ופירורים הקטנים מכזית אין איסור לאבדם, אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות (גם אם אינו ראוי לאכילה), לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים. מאכל שנותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי-חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

נאמר: "כי תצור אל עיר .. לא תשחית את עצה". בפסוק זה מזהירה התורה שלא להשחית עצי מאכל ופירותיהם. חז"ל אף הרחיבו את האיסור וכתבו שהוא חל על כל דבר שיש בו תועלת, ואסור להשחיתו; מעבר לכך בדבר מאכל קיים האיסור לבזותו, ועל כן יש לנהוג בו בדרך כבוד, וכן אסור להשחית מאכל שלא לצורך, אך אם יש צורך בדבר מותר, וכפי שנוהגים ביין ההבדלה שממלאים את הכוס על גדותיו ומכבים בשיירי היין את נר ההבדלה, וכן בליל הסדר באמירת המכות ששופכים מן היין, ואין בזה משום בל-תשחית.

הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך ללחם כלי שעלול להיות בו דבר מלוכלך או שהוא עצמו מלוכלך, שמא יפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר שעלול לפוגמם ולהשחיתם. כמו כן כתבו הפוסקים אודות קישוטי שלחן אומנותיים הנעשים מפירות החתוכים לנוי, שכאשר יודעים בוודאות שלא יאכלו מהם, אין לעשות זאת משום איסור בל-תשחית.

מעבר לאיסור השחתת וביזוי המאכל, אף אסור לעשות בו שימוש שיאסור את המאכל מסיבה סגולית, ולכן אסור לנגוע במאכלים ומשקים לפני נטילת הידיים הראשונה של הבוקר. וכן אין לישון על מיטה שיש תחתיה מאכלים, כמו כן אין לקלף שום ובצל וביצה כאשר יודע שיעבור עליהם הלילה ותהייה מניעה לאכלם, וכדומה. ולגבי הכנסת דברי מאכל לבית המרחץ או לבית הכסא כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין בזה איסור שהרי המאכל אינו נאסר בכך, אלא שלכתחילה ראוי להימנע מכך, ובעת הצורך יש לעטפם תחלה.

אסור לשבת על תיק או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך. כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל דברים שאין חשש שימאסו בנפילתם כגון שקדים ודברים העטופים מותר לחלקם על ידי מסירתם בזריקה, וכפי שנהגו ישראל לזרוק סוכריות באירועים שונים. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, מפאת חשיבותו.

גם כאשר אין בזריקת שיירי מאכל איסור בל-תשחית, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולים משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם. אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. אך כאשר נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, אין איסור לאבדם אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות, לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים.

נאמר בגמרא: "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה". ודנו הפוסקים האם אמנם נתינת מאכל לבהמה יש בו משום "בל-תשחית", ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר את הדבר בכמה אופנים. ראשית אם המאכל חיוני עבור הבהמה ודאי ניתן להאכילה ממנו, יתר על כן אפילו באם ישנה אפשרות להשיג מאכל לבעלי חיים אך הדבר כרוך בטרחה, מותר להאכילה מאכל אדם, ובפרט אם בעל חי זה שייך לבעל הבית ומזונותיו עליו. וכאשר המאכל נותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

נאמר "כי תצור אל עיר .. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה", ודרשו חכמים מפסוק זה העוסק בהשחתת עצי פרי, מלמד שיש לאסור השחתת כל דבר שיש בו תועלת. אדמוה"ז אומר שדין זה נלמד בקל-וחומר – שכן, "אם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם קל וחומר לשל ישראל", יש להימנע אם כן מהשחתת כל דבר הראוי לשימוש. ודנו הפוסקים לגבי דברי מאכל הטובים לשימוש אך בפועל לא משתמשים בהם, וכתבו שלמעשה יש לטרוח ולמצוא כאלו שישתמשו בהם. אלא שאם אין הדבר מתאפשר, יכול לעשות זאת אם אינו ממש משחית בידיו, ע"י הנחה במקום הפקר עד שיילקח ע"י בעלי חיים או שיתקלקלו מעצמם.