הלכה יומית

דנו הפוסקים אודות מכירת דברים שניתן להשתמש בהם לאיסור ולהיתר, האם אסור למכרם משום איסור "לפני-עיוור" או שמא מותר משום שניתן להשתמש בהם אף באופן הראוי. ולמעשה כתבו הפוסקים שכאשר מוכרם במקום שאין הכרח שיקנו זאת לצורך שימוש אסור, אין בכך משום איסור "לפני-עיור". אולם, אם מוכרם במקום שידוע שהקונים יקנוהו לשימוש אסור, אין למוכרם שם, ויש שהקלו בזה כשהמוצר אינו אסור מן-התורה, ויבוא לידי הפסד באם לא ימכור מוצרים אלו.

מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך", ואף שמצווה זו נאמרה בלשון 'אם' למדו חז"ל שזוהי מצווה ולא רק 'רשות'. ומצווה להלוות אף ליהודי עשיר שצריך לכך, אלא שאם באו לפניו עני ועשיר, עליו להקדים את ההלוואה לעני לפני העשיר. ומצווה זו גדולה יותר ממצוות הצדקה לפי שבמצוות צדקה העני כבר נצרך לבקש מן הבריות ואילו יהודי שמבקש הלוואה עדיין לא הגיע לידי כך, ובזכות הלוואה לא יצטרך הלה לבקש מן הבריות צדקה. וראוי ונכון לייסד בכל מקום (ובכל בית כנסת) קופת גמ"ח ציבורית, וכל אחד יפריש לשם מעות שיש בידו להלוות.

דנו הפוסקים האם ישנו חיוב לסייע לזקוק לקבל הלוואה – כגון, כשמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו, וכדברי הרמב"ם -המיוסדים על דברי שלמה המלך ע"ה- שלא ראוי להיות ערב; וכתבו הפוסקים שבאם הערב לקוח בחשבון ומסכים בלב שלם שבאם הלווה לא ישלם הוא ישלם במקומו ויש באפשרותו לשלם – אזי רשאי ויש מצווה להיות ערב, ואין להימנע ממידת חסד זו, אך כאשר אדם ערב לחברו מתוך מחשבה שבכל מקרה הוא לא ישלם, אין זה דבר ראוי כלל וכלל.

אדם שהתחייב לתת הלוואה לחברו העני, יש לו להיזהר מלחזור בו, ובפרט אם נערך כבר שטר הלוואה, כיוון שיש דעות שחל על המלווה ספק נדר בעצם אמירתו, כמו כן אדם שהפריש או נדר לתת סכום מסוים לגמ"ח המתעסק בהלוואת כספים אינו יכול לחזור בו, כיון שיש לכך גדר של נדר לצדקה.

אמרו חכמים: "מלוה . . שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול . . וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי ומשובח יותר לכתוב שטר בעת מתן המעות (ולא להסתפק בראיית העדים). אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים (וכן יש מתירים אם הלווה כתב בכתב ידו שחייב למלווה). אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כמו שנאמר: "לווה רשע ולא ישלם". וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא להלוות לו ממה שילווה ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום "לא תהיה לו כנושה". כמו כן אין האדם מחויב לתת הלוואה למי שאינו נאמן שמחזיר את הלוואותיו.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

אודות זכויות העובדים והפועלים, נאמר במשנה שדין שכירת הפועלים מחייבת את בעל-הבית להתייחס אליהם בהתאם לנהוג במדינה. כך שבאם הנוהג המקובל הוא לאפשר הבאת ילד באופן חד-פעמי למקום-העבודה ללא שתפגע יכולתו של העובד לעבוד אין-מניעה בכך. ואף אם אוכל בחדר-האוכל של מקום-העבודה מספיק אישור המנהל הישיר על-כך, וזאת בתנאי שהדבר אינו מעמיס תקציבית על המעסיק. אולם שימוש ברכוש מקום-העבודה ללא רשות, אסור והעושה כן נקרא "שואל שלא-מדעת" שהוא כגזלן, ובמקרים מסוימים אף נקרא שולח יד, ומשום-כך כתבו הפוסקים שיש לעשות זאת רק בהסכמת הבעלים.

כתבו הפוסקים שבאופן עקרוני יש להימנע מרכישת דירה מכונס נכסים, כיוון שבמקרים רבים הדירה הוצאה מבעליה שלא כדין, אך לאידך יש שכתבו שיש היתר לקנות דירה מכונס כיוון שלאחר שכבר הוצאה מידם הבעלים התייאש ממנה ואין בזה גזל, אלא שעדיין כתבו שראוי לפנות לבעלים ולבקש את הסכמתם. במקרה של מרכז על דירה מכונס נכסים, וידוע שאף בעל הדירה המקורי משתתף במכרז ראוי (ולעיתים אף חובה) שלא להתמודד מולו, וכיוון שהדבר כרוך בשאלות הלכתיות רבות, לכן למעשה יש לשאול רב מורה הוראה ולנהוג כהנחייתו.

איסור גניבה וגזלה הוא אפילו "על-מנת לשלם". ובדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת, כגון פרחי נוי שנותרו מאירוע כשהדרך לזרקם בתום האירוע, מותר לו לקחתם, בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות – כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים; אך אין היתר לקחת רק על סמך ההשערה שמן הסתם הבעלים יתירו לו. ומידת חסידות להחמיר ולא להשתמש בשום דבר של חברו, ללא רשות מפורשת.

אף שאסור להשתמש בחפצי חברו ללא נטילת רשותו, אמרו חכמים שכיוון שבדרך-כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, משום-כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית-הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה; (דבר הנקל לעשותו כיום שניתן ליצור קשר באמצעות הטלפון), וכ"ש אם ידוע שהוא מקפיד.

אף על פי שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. לגבי ספרים אין הדין כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק להלכה שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם. ולמעשה מובא באחרונים, לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם ובפרט בסידורים וחומשים, כיוון שרכישתם אינה כרוכה בהוצאה מרובה לבעלים, ואינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל – אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות ומשתמש באותו המקום שהניח הבעלים את הספר, ואין שום היתר לקחתם למקום אחר ללא רשות מפורשת מן הבעלים.