הלכה יומית

נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'". ונאמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור". בפסוקים אלו מצווה התורה על מצוות ספירת-העומר. ולמדו חכמים מלשון הפסוק "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", שספירת-העומר וברכתה צריכה להיות "בקמה" כלומר, בעמידה, ולכן בעת הספירה יש להקפיד שלא להישען על שום-דבר באופן כזה שאם יסולק יוכל ליפול כתוצאה מכך. עם זאת אם ספר מיושב יצא, וכן זקן או חולה שקשה להם לעמוד, יכולים לספור בישיבה.

הבעל שם טוב היה אוכל ג' סעודות באחרון של פסח. סעודת אחרון של פסח השלישית היתה נקראת – אצל הבעל שם טוב – "סעודת משיח". סעודת משיח היא באחש"פ, כי באחש"פ מאיר גילוי הארת המשיח. ובארץ ישראל אוכלים סעודת משיח בשביעי של פסח. נהוג שנוטלים ידיים לפני השקיעה, אוכלים מצה ושותים ד׳ כוסות, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו. ומעורר הרבי ש"בוודאי שכל אחד ישלים ד' הכוסות וגם אלה שספק אצלם אם שתו כל ד' הכוסות בכוונה זו (שזה שייך לגאולה העתידה) בוודאי ישלימו, דשתיית ד' הכוסות צריכה להיות באופן ודאי וברור . . שעי"ז מקרבים הגאולה העתידה".

תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם, וכן כנגד ארבע הכוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. כל ארבע הכוסות נתקנו לשתותן תוך אמירת שירה. כשעל הכוס הראשונה אומרים את נוסח הקידוש, השנייה על ההגדה, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על ההלל.

הכוס אותה לוקחים לארבע כוסות צריכה להכיל לכל הפחות שיעור רביעית (86 מ"ל). אין לוקחים כוס שפיה צר. למנהגנו לוקחים כוס ללא רגל. לפני הקידוש צריך לשטוף את הכוס מבחוץ ולהדיחה היטב מבפנים, כדין כוס של ברכה. אך אין צורך לעשות שטיפה והדחה לפני מזיגת יתר הכוסות (אבל לפני כוס שלישית צריך).

את מצוות ארבע כוסות מקיימים דווקא ביין, ומהדרים לקחת יין אדום לד' כוסות. ואפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות. מי שאינו יכול לשתות יין, יכול לערב מיץ ענבים ביין, ובעת הצורך ישתה מיץ ענבים לבד ללא עירוב יין. נשים וילדים אינם צריכים לשתות יין, ויכולים לשתות מיץ ענבים.

למנהגנו אין מדקדקים שמזיגת הכוס בליל הסדר תהיה על ידי אחר, אלא כל אחד מוזג את הכוס לעצמו. סדר לקיחת הכוס הוא: לוקחים את הכוס ביד ימין, מעבירים אותה ליד שמאל, ומורידים אותה על כף היד הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, וארבע האצבעות מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. לכתחילה אחיזת הכוס תהייה למעלה משלשה טפחים (24 ס"מ) מעל גבי השולחן, ולפחות יגביה טפח.

את ארבע הכוסות שותים בהסיבה דרך חירות כבני מלכים. בשתיית ארבע כוסות מצוה לשתות את כל הכוס, ובבת אחת. ולכן מי שקשה לו לשתות את כל הכוס, מוטב שיקח כוס קטנה המכילה שיעור רביעית (86 מ"ל) וישתה את כולה, ואם בכל זאת מתקשה הוא בשתייתה, בכל אופן לא יפחות משתיית רוב רביעית.

במצוות ארבע כוסות חייבים כולם, אנשים ונשים. וחייב האב לחנך את בנו ובתו הקטנים שכבר הגיעו לחינוך, בשתיית ד' כוסות על הסדר המובא בהגדה. גדר של גיל חינוך בענין זה היא שיודעים ומבינים את הדברים שאומרים על הכוסות. ולכן קטן המבין שעל הכוס הראשונה אומרים את נוסח הקידוש, ומבין את סיפור יציאת מצרים הנאמרת על הכוס השנייה וכן את ברכת המזון הנאמרת על הכוס השלישית, והלל הנאמר על הרביעית – יש לחנכו במצוות שתיית ארבע כוסות.

תקנו חכמים להסב בדרך חירות בליל הסדר. וכיוון שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ההסיבה הייתה בתנוחה בה כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות. ואף שכיום אנו רגילים לשבת על כסאות, ואין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בצורה שכזו, מכל מקום – הואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסיבה, התקנה נותרה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסיבה; ולכן יש להכין כרים וכסתות במקום מושבו, שיסב עליהן דרך חירות.

המסב על גבו או על פניו אין זו הסיבה, אלא צריך להסב על צד שמאל; טעם הדבר שחובת ההסיבה היא לצד שמאל ולא לצד ימין הוא מפני הסכנה הכרוכה בהסיבת ימין שמא יחדור מזון לקנה הנשימה, ועלול הוא לבוא לידי חנק ר"ל, ולכן גם מי שהוא איטר יד צריך להסב לשמאלו.

חיוב הסיבה בליל הסדר הוא לגברים מגיל מצוות, אך נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב. ולגבי קטנים כתבו הפוסקים שאין חיוב לחנכם בהסיבה מגיל צעיר, אלא שכאשר הילד גדל (וההסיבה אינה צער לו) ראוי לחנכו שיסב – לחיבוב המצוה.

ההסיבה המחויבת בליל הסדר היא רק בדברים שנתקנו זכר לגאולה ולחירות. ולכן חייבים להסב בשתיית כל ארבע הכוסות, וכן באכילת המצות ב'מוציא, מצה', בכורך, ובאכילת האפיקומן. לגבי ההסיבה באכילת הכרפס מנהגנו למעשה לאכלו שלא בהסיבה.