הלכה יומית

לפני שיברך על הספירה, לכתחילה עליו לדעת איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד, סופר כראוי (ואם עבר יותר מכדי דיבור יאמר שוב לפני הספירה "היום") ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק בדברים אחרים צריך לברך שנית.

השוכח לספור באחד מלילות ספירת העומר – אם נזכר במשך היום שלא ספר בלילה – יספור ללא ברכה, ובלילות הבאים ימשיך לספור בברכה. אם נזכר בבין השמשות שלא ספר יספור מיד ללא ברכה, ומהלילה הבא יקפיד לשמוע הברכה מאחר. ואם לא נזכר ביום ימשיך לספור מהלילה הבא והלאה ללא ברכה. אך המסופק אם ספר בלילה הקודם, ממשיך לספור בברכה.

כששומע אדם הסופר ספירת העומר עליו לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת, ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

דנו הפוסקים אודות המוזמן לחתונה בימים בהם אנו נוהגים אבילות ואחרים לא. יש שכתבו שכיוון שלחתן והכלה מותר להינשא, אין איסור על המשתתפים לשמוח עמהם אף באם הם נוהגים איסור נישואים בזמן זה. לעומתם פוסקים רבים הסתייגו והורו, שעל אף שהחתן והכלה מותרים להינשא, אם המוזמן נוהג בדיני האבלות בימים אלו, אינו רשאי להשתתף ברקודים (אלא רק בחופה).

ימי הספירה נקבעו כימי אבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא, וכן משתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחברו. לגבי דיני האבלות וזמן חלותם קיימים חילוקי מנהגים בין העדות, יש שכתבו לנהוג באבלות מתחלת ימי הספירה עד ל"ג בעומר, ויש שכתבו שהאבלות היא מר"ח אייר עד ימי ההגבלה, ויש שהחמירו מצד הספק לחוש לכל הדעות ולנהוג באבלות בכל ימי הספירה לבד מיום ל"ג בעומר, וכך נוהגים למעשה. ולעניין תספורת נוהגים על-פי האריז"ל שלא להסתפר עד ערב חג השבועות.

החל מחצי שעה קודם השקיעה אסור לאכול פת (או מזונות) משיעור "כביצה" (54 גרם) עד שיספור ספירת-העומר, שמא ימשך באכילתו וישכח לספור, אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות ומשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם הספירה ללא הגבלה; ואם התחיל באכילת פת (או מזונות, כנ"ל) לאחר השקיעה, צריך להפסיק לאכול עד שיספור. אך אם התחיל באכילה לפני השקיעה אינו חייב להפסיק מסעודתו ולספור. ואם ממנה אדם או תזכורת אחרת שתזכיר לו לספור, או שיש לו מניין קבוע שבו מתפלל, יכול לאכול גם משהגיע זמן הספירה.

אודות דיני האבלות הנהוגים בימי הספירה מזכיר אדה"ז שלשה איסורים: א) איסור נישואין; ב) איסור התספורת; ג) איסור עריכת ריקודים ומחולות. בדברי האחרונים הוסיפו ביתר פירוט שיש להימנע אף משמיעת זמרה מכלי נגינה או הקלטה של שירים המלווים בכלי נגינה. כמו כן מובא בפוסקים שאין לחדש בגד; וכן שאין לברך ברכת "שהחיינו" בימי הספירה מפני שאין ראוי לשמוח וכתוצאה מזה לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בימים המהולים בעצב. וכך מנהגנו, אלא שבשונה מימי "בין המצרים" בהם אין מברכים כלל "שהחיינו" ואף בשבת, הבהיר הרבי שבשבתות ספירת העומר וכן בל"ג בעומר מברכים ברכת שהחיינו.

על ספירת העומר נאמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור", ולמדו חכמים שספירת-העומר צריכה להיות "בקמה" כלומר, בעמידה, ולכן בעת הספירה יש להקפיד שלא להישען על שום-דבר באופן כזה שאם יסולק יוכל ליפול כתוצאה מכך, אך כ"ז לכחתחילה, ומי שספר מיושב יצא. השוכח לספור יום אחד מימי הספירה, אם נזכר ביום יספור ללא ברכה ובלילה ימשיך לספור בברכה, אך אם לא נזכר ביום ימשיך לספור מיום זה והלאה ללא ברכה. ונכון (תמיד) לדעת ולכוון שהספירה הנוכחית הינה חלק מספירת שבעה שבועות.

השומע הספירה מאחר ואינו הולך עכשיו לספור הספירה בעצמו, יכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני, ואם לא כיוון זאת לא יוכל לספור אחר כך בברכה. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת (כיוון שעצם זה שחושב לספור מיד בעצמו, נחשב שכיוון לא לצאת ידי חובה בספירה של השני), ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

בימים אלו, נוהגים שלא לשמוע מוזיקה, כמו בכל ימי הספירה. מנהגנו שאין מסתפרים עד ערב שבועות. וכשהסתפרו בשלושת ימי הגבלה קודם ערב חג השבועות לא הייתה רוח כ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע נוחה מזה. אודות נישואין בימי ההגבלה, בשנים הראשונות הורה כ״ק אד״ש להחמיר גם לגבי נישואין בימים אלו, אולם בשנים האחרונות התיר חתונות בשלושת ימי הגבלה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה ניתנת הזדמנות נוספת להקריב את קרבן הפסח, שלושים יום לאחר חג הפסח עבור אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה בפסח הראשון, ויוכלו להקריב את קרבן הפסח כהלכתו. גם כיום, לאחר חורבן בית המקדש ושלילת האפשרות להקרבת הקרבן, מציינים את חג פסח שני באי-אמירת תחנון ובאכילת מצה, ביום י"ד באייר. אלא שבמנחה שלפניו אומרים תחנון, שכן הקרבת קרבן פסח שני הייתה בי"ד באייר, והאכילה הייתה רק בליל ט"ו, ועל כן תפלת מנחה של י"ג באייר אינה שייכת ל"פסח שני" ואומרים בה תחנון, כי עיקר פסח שני הוא ביום י"ד באייר.

על אף שאכילת קרבן פסח שני הייתה רק בליל ט"ו, מ"מ כיון שהשחיטה הייתה ביום י"ד והעיקר זה ההתחלה, משום-כך נהוג שאף אכילת המצה בפסח שני תהיה בעיקר ביום י"ד באייר ואף יש מקום לאוכלה גם בליל ט"ו. לגבי מוצאי י"ד באייר התעורר ספק לגבי אמירת וידוי בק"ש שעל המיטה. שכן, במוצאי שבת נהוג שלא לומר בו "וידוי" בקריאת שמע שעל המטה עד חצות הלילה, אך במוצאי ימים שאין אומרים בהם תחנון נהוג שאומרים בהם "וידוי". אלא שבמוצאי י"ד באייר יש מקום לומר שגם אין אומרים בו "וידוי" כי אכילת הפסח הייתה בלילה זה, ובליל י"ד אין אומרים תחנון בקשעהמ"ט.