הלכה יומית

נאמר בגמרא "אסור לגנוב דעת הבריות", כלומר לגרום לחבר לפרש דבר שאינו נכון, העלול לגרום לקבלת טובת הנאה כלשהי. מספר דוגמאות לכך הובאו בגמרא, ומהן – הפותח חבית יין בפני אורח, ונראה כאילו פותח במיוחד לכבודו, בשעה שהאמת הייתה שהיה צריך לפתוח את החבית לצורך אחר, והרי זה כגונב את דעת חברו משום שהאורח יחשוב שהמארח פתח חבית במיוחד עבורו, ובכך יכיר האורח טובה למארחו לחנם. משום כך, מי שהזדמן למקום בו מתקיים אירוע של מיודעיו ולא הגיע לשם במיוחד, עליו להודיע זאת לבעל השמחה, שלא יטרח הוא בשמחתו לחנם. אלא אם כן הוא מבין מעצמו שלא טרח להגיע במיוחד.

נאמר “הין צדק” ודרשו חכמים: “שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק”. ועוד אמרו: ”כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה”. כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה סמלית שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה. כיוון שהאיסור לחזור מדיבורו תלוי בסמיכות דעתו של המקבל. כתבו הפוסקים שכשההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון לקבלה. אולם דעת אדמוה"ז להחמיר אף בכך.

בהלכה הקודמת התבאר שהאיסור לחזור מהבטחתו תלוי ב'סמיכות דעתו' כלומר, כוונתו של המקבל – לקבל את המתנה. ודנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם סמיכות דעתו של קטן שווה לזו של גדול. היו שסברו שההבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו: מאחר ואין לקטן דעת, ואינו סומך את דעתו על הבטחת הנותן, נחשב הדבר כאילו נעשית ההבטחה שלא בפני המקבל. אולם לדברי אדמוה"ז שהובאו בהלכה הקודמת עולה כי יש להחמיר גם ללא סמיכות דעת המקבל. ואכן פוסקים רבים כתבו שאף הבטחות לקטן יש לקיים ובפרט לקטן שכבר מבין. מעבר לכך צוו חז"ל שיש לקיים את ההבטחה לקטן, כדי שלא ללמדם לשקר.