הלכה יומית

נאמר: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ודרשו חכמים שכוונת הכתוב היא בין היתר, לאסור סיוע לאדם לעבור עבירה כגון להושיט כוס יין לנזיר, ואפילו אם הלה עושה זאת במזיד וביודעין. מן התורה חל האיסור רק אם הלה אינו יכול לבצע את העבירה ללא סיוע, אך חכמים אסרו לסייע לעובר עבירה אף אם הוא יכול לעשותה בעצמו. ויש מן הפוסקים הסוברים שאפילו באיסורים דרבנן עוברים משום "לפני-עיוור" דאורייתא, שהרי הדבר דומה למכשיל את חברו בעצה רעה שעובר מדאורייתא. מעבר לכך כתבו הפוסקים כי יש להעדיף עסקים שומרי שבת ולהימנע משותפות באלו המחללים שבת, ובכך לעודד את שמירת השבת.

נפסק להלכה שאין לתת מאכל למי שאינו מברך, משום "לפני-עיוור". עם-זאת כתבו הפוסקים שהטוב ביותר הוא לכבדו במאכל או משקה בפנייה אליו: "בבקשה, תאמר ברכה", ומן הסתם יתעורר מעצמו לברך. אולם אף במקרה שידוע כי הבקשה ממנו לברך תתקבל בכעס ובעלבון, מותר לתת לו, בכדי שלא לרחקו חלילה, וכן מותר להזמינו לאירועים במטרה לקרבו, וודאי שאין בזה "לפני-עיוור לא תתן מכשול" אלא אדרבה, הצלתו ממכשול.

נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו שחטא, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע, וכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, מצווה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. ועל כך נאמר "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". אלא שכלל זה לא נאמר על דבר איסור המפורש בתורה, שכן בדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה עד שהלה ינזוף בו או יכה אותו, וכך הכריע אדה"ז למעשה. אך גם במקרה שפטור מלהוכיחו, ראוי להתאמץ לקרבו בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע בו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "אונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את חברו בשם גנאי ואפילו שלא בפניו, ואפילו בדרך צחוק והיתול אסור גם אם הלה כבר הורגל בכינוי זה. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ולמעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שכתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" ואמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו של חברו כשם שחס הוא על שלו. וכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו, מצוה עליו לעשותם לאחיו מישראל. וכותב אדה"ז כי הדרך הישרה להגיע לקיום מצוות אהבת ישראל היא ע"י שהאדם יגביר את נפשו על גופו, שכן מצד הנפש כל ישראל הם אחים ממש בשרש נפשם בה' אחד.

אמרו חכמים שצריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכן שאמר רבא לבני דורו "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו".

צריך להזהר שלא לבייש שום אדם מישראל, בין בדבור בין במעשה גם בינו לבין עצמו, וכל-שכן ברבים; ואפילו העושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו אסור, וכפי שנהג מר עוקבא שהיה רגיל להשליך מעות לעני בכל יום בבוקר השכם בסתר וכשרצה העני לדעת מי הנותן, ברח מפניו לתוך כבשן האש, בכדי שלא יתבייש העני.

נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", וביארו חכמים שאפילו אם חברו חטא כנגדו בדבר שבממון אסור לשנאתו בלבו, ומאידך לא ישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך", ואם רוצה ממידת חסידות למחול לו ולא להוכיחו, הדבר אפשרי, כי לא הקפידה תורה אלא על השתיקה והשנאה בלב. מי שציער את חברו או פגע בו עליו לרצותו ולבקש ממנו מחילה. ומצווה על הנפגע שימחל מיד כשמבקש ממנו מחילה, וממידת ענווה ראוי שימחל אפילו כאשר הלה הוציא עליו שם רע. וככלל מדת חסידות היא שלא זו בלבד שלא יעלה שנאת חברו בלבו אלא אדרבה יגמול טובות למי שהצר לו וכמו שמצינו בהנהגת יוסף עם אחיו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

מעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור לכנות את חברו רק בשם גנאי שיש בו איבוד ממשמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חברו מתגנה. ואדמוה"ז פוסק שיש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. עם זאת, היו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, ואפילו לא בשם אביו או משפחתו. וגדולי האמוראים השתבחו בהנהגה זו, ואמרו שבכך האריכו ימים. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

נאמר: "חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא". ודרשו חכמים שכשהגיע זמן תפילת שחרית, אסור לאדם להקדים לפתח חברו לומר לו 'שלום', מפני שהתפלה היא במקום קרבן, ומי שמקבל פני חברו קודם שמקבל פני שכינה בתפילה, הוא כמו ההולך להקריב בבמה במקום במקדש, וכן משום שמראה בכך שמכבדו יותר מה'. וכשהגיע לבית חבירו, מותר לומר לו 'בוקר טוב', אבל לא 'שלום', שהוא משמותיו של ה'. וכשפגשו ברחוב או בבית-הכנסת, רשאי מן הדין לברכו ב'שלום', אבל נהגו להקפיד ולומר בלשון אחר לרמז שאסור להתעכב בדברים אחרים עד אחר התפילה. ויש מקילים להשכים לפתח חבירו אחרי ברכות-השחר ולשאול בשלומו, אך למעשה פוסק אדמוה"ז להחמיר אף בכך.

נאמר: "הוכח תוכח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע. והגבול הוא, עד שהלה מראה ביד תקיפה שאינו מוכן לשמוע. עם-זאת, הזהירו חכמים שכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, ורק ירבו איבה ושנאה ביניהם מצוה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. אך גם במקרה זה שפטור מלהוכיחו, יתאמץ לקרבו בדרכי נועם. וככלל, יש להקפיד שדברי התוכחה לא יבואו מתוך רגשי כעס אלא בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע; ובייחוד שדבריו יהיו כנים ויוצאים מן הלב, וכך יכנסו אל הלב ויפעלו פעולתם.