הלכה יומית

מן הפסוק: "יודו לה' חסדו". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, יורדי הים, וכיום אף הטסים מעל הים, כל אלו מברכים ברכת-"הגומל". אלא שהצביעו הפוסקים על מקרים רבים בהם חיובה של הברכה מוטל בספק, כגון העובר את המדבר ברכבו, או היוצא לשייט בסמיכות לחוף, וכתבו שאינו מברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים שיברך "הגומל".

על אף שחכמים הזכירו רק ארבע סכנות עליהם צריכים להודות כשנחלצים מהם, כתבו פוסקים רבים שאף ביתר הסכנות כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל צריך להודות לה' בברכת-"הגומל". ואמרו חכמים ששניים שהתעתדו לצאת להפלגה בספינה, ואחד מהם הפסיד את הספינה וחרה לו, ולימים נודע לו שטבעה ספינתו של חברו בים, עליו להודות לה'". ומכאן דייקו הפוסקים שאפילו על מניעת סכנה מודים לה', אלא שאין הכוונה לברכת "הגומל", כיון שברכה זו תיקנו חז"ל רק למי שכבר היה בצרה ודאית וניצל ממנה, אך מי שלא הסתכן בפועל אינו מברך "הגומל", אלא כולל את הודאתו בברכת "מודים" כשאומר "על ניסך שבכל יום עמנו".

ברכת-"הגומל" נתקנה לניצולים מן הסכנה, אולם קטן אינו צריך לברך ברכת-"הגומל" אפילו כשהגיע לגיל חנוך. ובארו הפוסקים שטעם הדבר הוא משום שנוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", וקטן אינו בר-חיוב. ולגבי נשים בברכת-"הגומל" יתבאר בהלכה הבאה.

נחלקו הפוסקים האם למעשה נשים חייבות בברכת-"הגומל", אדה"ז הביא את דעת הסוברים שאשה חייבת, ומצריכים יולדת הקמה מחלייה לברך ברכת-"הגומל". אולם יש אומרים בשם הרבי שנשים אין מברכות הגומל כלל, ובטעם הדבר שפשט המנהג שאין נשים מברכות הגומל, ביארו הפוסקים משום שברכה זו נאמרת בעשרה ואין זו דרכה של אשה שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה". ויש שנהגו שהיולדת שהחלימה בטרם תשוב לעיסוקיה תלך לבית-הכנסת ותשמע את בעלה או אחד מהציבור כשעולה לתורה ואומר "ברכו את ה' המבורך", וכן שתשמע "אמן יהא שמה רבא", וכשעונה תכוון גם להודות על הצלתה מן הסכנה.

לכתחילה יש לברך "הגומל" בתוך שלושה ימים להצלתו, ולמשל מי ששב מחו"ל לכתחילה עליו לברך תוך שלשה ימים לבואו, ואם הגיע ביום שני לאחר קריאת-התורה יברך בפני מניין ולא ימתין ליום חמישי. אולם אם לא בירך בסמוך להצלתו, חייב לברך אפילו אם עבר זמן רב מאז, כל עוד שמח בהצלה ולא שכחה. את ברכת-"הגומל" מברכים רק לאחר שיצא מן הסכנה לגמרי. ולמשל, הנוסע ממדינה למדינה וחונה חניית-ביניים, אף אם שוהה שם משך זמן אינו מברך הגומל עד שיגיע לייעדו הסופי, כל עוד והחנייה אינה מטרת נסיעתו, אולם אם מתכוון הוא לנסוע לכמה מדינות כגון בנסיעה לקברי צדיקים הכוללת מספר טיסות מציון אחד למשנהו, חייב לברך בכל עצירה.

מן האמור "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" למדו שברכת-"הגומל" צריכה להיות "בקהל עם" – בעשרה, "ובמושב זקנים" – שלפחות שניים מהם יהיו תלמידי-חכמים, ופרט זה אינו מעכב. אך אם ברך בפחות מעשרה נחלקו הפוסקים האם יצא, ולכן טוב שישוב ויברך בעשרה בלא שם ומלכות. ונהוג לברכה בעמידה לאחר עלייה-לתורה או לאחר הקדיש של קריאת-התורה, וטוב להשתדל לעלות לתורה במעמד זה. וכתבו הפוסקים שהמברך הגומל ייתן צדקה לצורכי ציבור. וכן שיאמר ביום שניצול את פרשת קרבן-תודה (ויקרא ז, יא-טו) ופרשת נסכים (במדבר טו, א-טז).

האוכל מאכלים או שותה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות' ועבר מחדר לחדר באותו בית עם המאכל שאוכל או עם השתיה ששותה, אם אינו רואה את המקום שאכל בו – עליו לברך שוב. ואם היתה דעתו בשעת הברכה להמשיך את אכילתו בחדר אחר בתוך אותו הבית (אפילו בקומה אחרת ) מועילה מחשבתו שלא יצטרך לברך שוב, וכן הדין אם רגיל ללכת תוך כדי האכילה לחדר אחר.

השוהה בגינה או בשדה המוקפת מחיצות ואכל שם מאכלים או שותה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', גם אם התכוון לאכול בשטח מסויים באותה הגינה ועבר מקום ומעוניין כעת להמשיך באכילתו יכול להמשיך את אכילתו בשטח זה ללא ברכה נוספת, גם אם אינו רואה את המקום שבירך בו (כדין חדר אחד הנ"ל). וכן האוכל מפירות אילן אחד והיתה דעתו לאכול מכמה אילנות יכול לאכול מכמה אילנות גם אם אינו רואה את המקום שבירך בו. אבל אם לא היתה דעתו לאכול פירות אילן אחר ושינה את מקומו ואינו רואה את המקום שאכל בו עליו לברך שוב על פירות אילן אחר.

היוצא לאחר שאכל פת (או מזונות או שתה יין), ונזכר שלא בירך ברכה אחרונה – לכתחילה עליו לחזור למקומו ולברך. ובדיעבד אם בירך במקום שנזכר יצא. אבל אם אכל מאכלים או שתה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות' ויצא למקום אחר – לכתחילה רשאי לברך לאחר האכילה באותו מקום שיצא אליו ואינו צריך לברך במקום אכילתו.

האוכל פת או מיני מזונות או פירות משבעת המינים וכן מי ששתה יין, לא יצא ממקומו לפני שמברך ברכה אחרונה. ואם אכל מהן כזית (27 גר') או שתה יין (רביעית 86 מ"ל) ויצא לפני שבירך ברכה אחרונה, ולאחר מכן המשיך את אכילתו במקום אחר או ששב למקומו, לא יברך עליהם שוב אלא יצא בברכה הראשונה שבירך, כיון שעל פי הדין צריך לחזור למקום שאכל ולברך, לכן יציאתו אינה נחשבת כהפסק, ונחשב שאוכל על דעת סעודתו הראשונה.

היוצא באמצע סעודה לבית אחר, ורוצה לאכול גם שם פירות או מיני מתיקה שכבר בירך עליהם במקום הראשון ברכה ראשונה – אינו צריך שוב לברך ברכה ראשונה, כיון שנפטר בברכה שכבר בירך, גם אם לא היתה דעתו בשעת ברכת המוציא לשנות מקום באמצע הסעודה שבירך בבית הקודם.

האוכל מאכלים או שותה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', ועבר ממקום למקום באותו חדר, אינו צריך לחזור ולברך ברכה אחרונה במקום שאכל בו בתחלה, ואפילו אם היה מקום זה מוקף במחיצות כך שאינו רואה את המקום הראשון בחדר ששם אכל, אינו מברך שוב, כיון שזה באותו החדר ואין זה נחשב כשינוי מקום.