הלכה יומית

אמרו חכמים, שמפני חשיבותו של היין יש לברך עליו בתוך הסעודה, אלא שבשבתות וימים טובים אין לברך על היין בסעודה כיוון שהקידוש הוא מצרכי הסעודה ונפטר בברכת "הגפן" שבקידוש, ואף השומעים את הקידוש שטעמו מהיין נפטרו בברכה זו. אולם ברכת "הגפן" בהבדלה אינה פוטרת את שתייתו בסעודה שלאחריה, אלא אם-כן חשב בעת-הברכה לשתותו בסעודה. ולגבי משקאות חריפים המוגשים בתוך-הסעודה לאמירת "לחיים" וכדומה דנו הפוסקים האם יש לברך עליהם, והיו שניסו לחלק במטרת הבאתם ולחייב ברכה במצבים שונים אף בתוך הסעודה, אלא שהדעה הרווחת למעשה שאין מברכים עליהם כלל בתוך הסעודה.

נחלקו הפוסקים האחרונים האם יש לברך על גלידה המוגשת בקינוח הסעודה. שכן הגלידה עשויה ממשקה שקפא, ולמעשה נוהגים שלא לברך על משקאות בתוך הסעודה, ואפילו כששותה משקאות מתוקים בסוף הסעודה כיוון שיתכן ששותה אף מחמת צימאון הבא מהמאכל ולכן אין מברכים עליו, ולפי זה כתבו שגם על הגלידה שקפואה היטב אין לברך, ומאדה"ז משמע שנחשבת כמאכל, שכן דבר שאין דרך לשתותו בבת אחת אלא מתעכב בפה מעט ועובר לעיסה כלשהי עד שנבלע אינו כמשקה אלא כמאכל. וכיוון שהגלידה באה רק לקינוח ולא להשביע אינה נפטרת בברכת הפת ויש לברך עליה שהכל.

אמרו חכמים: "ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב", ועל לידת בת, "שהחיינו". הטעם לחילוק זה הוא, משום שמברכים ברכת "הטוב והמטיב" רק כאשר ישנה שותפות בטובה. ולכן בלידת בן מברכים "הטוב והמטיב" מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, משא"כ בבת השמחה אינה כמו בבן, ולכן מברכים רק על שמחת הלידה ברכת "שהחיינו" כשרואה את הבת לראשונה. ובלידת בן גם כשלא ראה האב את הילד ורק שמע שנולד – יברך.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר . . "שהחיינו". אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים "שהחיינו", כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך "שהחיינו" רק בבגד חשוב ונדיר ביותר עבור הלובש. אודות "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה השיב הרבי: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה". עם-זאת בהזדמנויות שונות בהם מברכים "שהחיינו", לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, (יום-הולדת), ברכת-החמה ועוד מצרפים בגד חדש לברכה, כשהכוונה בברכה היא בעיקר על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה".

מובא בגמרא שכשרב יהודה ראה דלעת חדשה ברך "שהחיינו". וכן נפסק להלכה שהרואה פרי-חדש שהבשיל, בין מפירות העץ ובין מפירות האדמה וניכר בו שמתחדש ונהנה בראייתו, מברך "שהחיינו", ולמעשה המנהג הוא לברך רק על האכילה ולא על הראיה כיון שדווקא באכילה יש לכולם הנאה; פירות שיש להם מינים רבים, מברך "שהחיינו" על כל מין ומין, ובמידה ומונחים לפניו כמה סוגים של פירות חדשים וכולם טעונים "שהחיינו", יפטור את כולם בברכה אחת.

מי שלא אכל פרי שהתחדש וריסקו או שסחטו ועשה ממנו משקה, יכול לברך "שהחיינו" רק כשניכר עדיין שהוא מפרי-חדש. ועל פי זה כתבו הפוסקים האחרונים שבזמננו מיצי הפירות השונים המצויים בימינו אין לברך עליהם "שהחיינו" כיוון שכיום ניתן לשמרם בטריותם לאורך זמן ולכן לא ניתן לזהות עליהם שהנם מפירות חדשים, וכן הדין במחית פירות המרוסקים שברכתם שהכל מפני שריסקו באופן מוחלט. אלא שכתבו הפוסקים שנכון שייקח תחלה חתיכת פרי ויברך עליו "שהחיינו" ואחר כך יאכל את רסק הפירות.

דנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו", יש שכתבו שכיוון ש"תדיר קודם" וברכת הפרי תדירה יותר מברכת-"שהחיינו" לכן יברך תחלה את ברכת הפרי ולאחריה יברך "שהחיינו" ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, וכפי שמצינו בברכת-"שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן שתחלה מברכים ברכת המצווה ולאחריה "שהחיינו". אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי; בטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת "שהחיינו" תלויה מעיקר-הדין בראייה ולא באכילה, וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה. ואם שכח וברך תחלה ברכת הפרי יכול לברך אחריה "שהחיינו".

מי שלא ברך "שהחיינו" קודם אכילת הפרי ואפילו אם אכל כזית ממנו יכול לברך "שהחיינו" כל-עוד עסוק באכילה הראשונה ודעתו לאכול ממנו עוד, כיוון ששמחתו באכילת הפרי החדש נמשכת. אולם כשנזכר שלא ברך "שהחיינו" לאחר סיום אכילת הפירות שהיה בדעתו לאכול, לא יברך "שהחיינו", ואפילו לא עבר עדיין שיעור עיכול. וכתבו הפוסקים שבאכילה השנייה יברך "שהחיינו" ללא שם-ומלכות, והרוצה להדר ייקח פרי חדש אחר שלא אכל עדיין ויכוון לפטור אף את הפרי הראשון.

הכלל ההלכתי קובע שכשישנו ספק בדברי חכמים ההלכה היא להקל; לכן כשישנו ספק האם צריך לברך ברכה מדרבנן אסור "להחמיר" ולברך מספק, כיוון שבכך נכנס הוא לספק איסור ברכה-לבטלה, ולכן מעיקר-הדין מותר להמשיך באכילה אף שיש ספק האם ברך. אולם מי שבכל זאת רוצה לנהוג לפנים-משורת-הדין, ימנע מהמשך האכילה. או שישמע את הברכה ממישהו אחר שמברך ויתכוון לצאת מברכתו, וכן יכול הוא לאכול מאכל אחר שלא היה בדעתו לאוכלו, וברכתו היא כברכת המאכל הראשון, ויפטור אף את המאכל הראשון מספק.

מן הפסוק: "יימלא פי תהילתך", למדו חכמים שהברכות צריכות להיאמר בפה-מלא, ולכתחילה יש לברך כשהפה נקי לגמרי; ונפסק להלכה שמי ששכח והכניס לפיו משקה ללא ברכה, עליו לפלוט אותו ולא ליהנות ממנו בלי ברכה. אולם במקרה שהמשקה הזה נחוץ ביותר, ואין לו עוד ממנו ולכן אינו יכול לפלוטו, בולעו ואינו מברך עליו, אלא יהרהר במחשבתו את הברכה כשהמשקה בפיו.

מי שהכניס לפיו דבר מאכל ונזכר שלא ברך עליו, לכן אם מאכל זה אינו נמאס כשמוציאים אותו מהפה, יש להוציאו ולברך עליו ואז לאוכלו. אולם אם המאכל רך ונמאס בפליטתו, יש לסלקו לצד אחד בפה ולברך. ואם הפה מלא במאכל ואינו יכול לומר את הברכה בבירור, עליו לפלוט מפיו את המאכל או חלק ממנו בכדי שיוכל לברך, וימשיך באכילתו.

בגמרא נשאלה שאלה אודות מי שנזכר בתום אכילתו שלא ברך ברכה-ראשונה האם רשאי להשלימה לאחר שסיים אכילתו. בתגובה על-כך השיב רב חסדא במשל: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף"?! כלומר, האוכל בלא ברכה, יעבור על עוד איסור של "ברכה-לבטלה"?! ולמעשה נחלקו הפוסקים האם ברכה-ראשונה הנאמרת לאחר האכילה נחשבת כ"ברכה-לבטלה", יש שמדמים זאת לברכת-המצוות וסוברים שניתן לברך את הברכה-הראשונה רק קודם הנאה ולא לאחריה, אולם יש הסוברים שניתן להשלימן אף לאחר האכילה או השתייה, ולמעשה, הנזכר שלא ברך לאחר שסיים לאכול, טוב שיאכל עוד מעט מן המאכל ויברך עליו ובכך ייצא לכל הדעות.