הלכה יומית

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש שסברו שטעם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם היו שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים בין בשר לחלב גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אולם מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין קודם אכילת מאכלי החלב, אלא די לו בקינוח והדחת פיו בלבד.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי חלב. ולמעשה נפסק להלכה שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הפוסקים בשיעור זמן זה, ורבים הכריעו שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. שיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

לאחר שעברו 6 שעות מסיום הסעודה, אין צורך לחשוש שמא נמצאים שאריות בשר בין שיניו ואין חיוב לחפשם (אא"כ יש לו חורים בשיניים וכל-כשן כשיש פלטה, קוביות וכדומה)- אלא מותר לאכול מאכלי חלב מיד בתום זמן ההמתנה. עם זאת אם נמצאו שאריות בשר ששהו בפה במשך 6 שעות, יש להוציאם מן הפה קודם אכילת או שתיית מוצרי חלב ויקנח וידיח את פיו, אולם אין צורך להמתין 6 שעות נוספות, ואם בלעו ראוי להחמיר ולהמתין 6 שעות.

מעיקר הדין אין חיוב להקפיד עם הקטן להמתנה בין בשר לחלב לפני שמגיע הוא לכלל הבנה (גיל 2-3), אלא שראוי לחנכו על כך בהדרגה (להמתין שעה). והגדולים יותר יש שכתבו להמתין כפי זמן המרווח הרגיל שלו בין הסעודות (לכה"פ 3-4 שעות), אלא שאם התינוק אכל בשר וצריך לאכול את ארוחתו החלבית מטעמי בריאות, או כשאין דרך אחרת להרגיעו, יש לתת לו כשפיו נקי מבשר לאחר המתנה של שעה, ומיד כשמתאפשר הדבר מצד הילד, ראוי לחנכו להמתין 6 שעות.

מעיקר הדין האוכל מוצרי חלב רכים, מותר לו לאכול בשר לאחר שניקה את ידיו, קינח פיו והדיחו. אלא שלמעשה על פי הזוהר נוהגים אנו להמתין ביניהם שעה. וכשאוכלים גבינה קשה ורוצים לאכול בשר מעיקר הדין יש צורך להמתין אחריה שש שעות. למעשה, רוב הגבינות המוקשות שהמשווקות בימינו כולל (גבינה-צהובה) אינם בגדר ההלכתי של גבינה קשה, מלבד בגבינת פרמזן וגבינת קצ׳קבל וכדומה. ובנוגע לגבינה צהובה יש שהחמירו בהמתנת 6 שעות לאחריה.

מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי מותר לאכול אחריו חלבי, אלא שמקפידים לכתחילה שלא לאוכלו יחד עם חלבי -וכן להיפך. אולם מאכל חריף פרווה שנחתך בסכין בשרי, מעיקר הדין אסור לאכלו עם מוצרי חלב גם כאשר הסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות; טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו; אלא שעל אף שאינו נאכל עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

אמרו חכמים: "כבוש הרי הוא כמבושל". כלומר, מאכל שאסור באכילה, ומאכל המותר באכילה, שנשרו יחד למשך 24 שעות כשהם לחים, נחשב הדבר כאילו התבשלו יחד, שטעמו של האיסור נבלע בהיתר, ואוסר אף את המאכל המותר. ודנו הפוסקים האם נאמר דין זה גם על דברים קפואים ששהו יחד, יש הסוברים שדין זה נאמר רק בדבר נוזלי שאז מינים מתערבים ונאסרים, אולם בדברים קפואים כל אחד נותר במקומו ולא משפיע על זולתו. ולכן כלי שהיה בו מוצר חלבי קפוא לא הפך לחלבי, ובמידה והוא נקי מותר לאחסן בו מוצרי בשר. אלא שיש שהחמירו בכך, וכתבו שכשאין הפסד מרובה יש להפקיד על כך.

אמרו חכמים: "המערה מחם לחם, ומצונן לצונן, ומחם לצונן – טהור". כלומר, משקים הנשפכים זה על זה אינם נחשבים כמחוברם. דין זה מכונה בשם "ניצוק", ונחלקו התנאים בסוגי הניצוק וברמת החום של המשקים. דין זה נוגע בעיקר לדיני טומאה וטהרה, אולם יש לו השלכות מעשיות אף בדיני איסור והיתר של כשרות המטבח. כתבו הפוסקים שעירוי ישיר מהקומקום לסיר בשרי, אינו הופך את הקומקום או את המים שבתוכו ל'בשריים', אלא אם כן עולים אדים חזקים מהסיר הבשרי אל הקומקום. אלא שלכתחילה ראוי להקפיד שלא לשפוך מים רותחים ישירות על בשר או חלב מקומקום פרווה.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי-חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי-חלב. ולמעשה, כך נפסק להלכה, שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הראשונים בשיעור זמן זה, וכתבו ראשונים רבים שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. אלא ששיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש מן הראשונים שסברו שעטם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם יש שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים 6 שעות גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אך מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין 6 שעות קודם אכילת מאכלי החלב.

מהאמור בפרשתנו על השליו "הבשר עודנו בין שיניהם", למדו חכמים: מכך שהתורה מכנה את השאריות שבין השיניים כ"בשר", משמע שמוגדר כ"בשר". ואף לעניין ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת מאכלי חלב נחשב כבשר, ויש להמתין ביניהם. אלא שכתבו האחרונים, שבשר שנותר בין השיניים לאחר שש שעות אינו נקרא בשר, ולמדו זאת מהפסוק בתהילים המתאר את קברות התאווה כשקיבלו ישראל את השליו, ואומר שהיה זה "עוד אכלם בפיהם", כלומר מה שבין השיניים מוגדר בפסוק כבשר רק כל עוד הוא מתעכל, אך לאחר העיכול אינו כבשר. ולמעשה, יש להוציאו מן השיניים לפני אכילת מאכלי חלב, אך אין צורך להמתין שש שעות נוספות.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור לאפות לחם חלבי או בשרי שמא יכשלו על ידו באיסור אכילת בשר בחלב. אלא שבתנאים מסוימים התירו זאת: כאשר הלחם נראה שונה מאוד, עד שמי שיבוא לאוכלו יתעורר לשאול האם הלחם הזה פרווה או חלבי, אין איסור ללוש אותו עם חלב. כמו כן כשהעיסה קטנה מאוד, עד שבסעודה אחת יגמרו את כל הלחם, אין חשש שמא ישכחו אם נעשה חלבי, ולכן מותר לאפותו ולאוכלו בסעודה אחת. ויש שכתבו שגם אם יגמרו אותו ביום אחד ולא בסעודה אחת, מותר לאפותו, כי אין חשש שישכחו שהוא חלב, ולגבי מיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם עם בשר יש המקלים להכינם חלביים, אך יש שהחמירו אף בכך.