הלכה יומית

כחלק מהאבלות על חורבן בית המקדש אסרו חכמים לכבס בגדים בימי האבלות על החורבן ולמעשה נוהגים באיסור זה מראש חודש מנחם אב, משום שהעוסק בכיבוס בגדים בימים אלו נראה הוא כמסיח דעתו מן האבלות. איסור כיבוס הבגדים הוא אף כאשר אין בכוונתו ללבשם כעת. אלא שבשעת הדחק התירו באופנים מסוימים, כגון מי שאירעו אבל ר"ל וקם מאבלו לאחר ר"ח מנחם-אב מותר לו לכבס בגדיו לצורך הימים שעד תשעה באב, ובשבוע שחל בו תשעה-באב יכבס ללא סבון כביסה. מי שנגמרו לו כל בגדיו לאחר ר"ח מנ"א ואין לו מה ללבוש רשאי לקנות בגדים שצריך ללבוש עד תשעה באב ואם אינו יכול רשאי לכבס רק את מה שצריך לימים אלו, אך בשבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס כלל, אלא אם כן הבגד אינו ראוי כלל ללבישה.

בגדי ילדים קטנים המטנפים בגדיהם בקביעות, וכן בגדים שהתלכלכו בעת הבישולים או כתוצאה מהטיפול בילדים קטנים והאכלתם, ואין בגדים אחרים להחלפה מותר לכבסם אף בשבוע שחל בו תשעה באב (ויתלה הבגדים בצינעה), ויש שהתירו זאת אף לצורך ילדים גדולים. כאשר מכבסים בגדים אלו אסור להוסיף עליהם בגדים נוספים ולכבסם יחד.

איסור הכיבוס בתשעת הימים הוא לא רק כשמכבס בעצמו אלא אף אסור למסור בגדים למכבסה ואפילו היא בבעלות נכרית, אך אם מסרם למכבסת גוי קודם ראש חודש מותר להם לכבסם אף לאחר ראש חודש. בגד שהתלכלך בתשעת הימים יש אומרים שאין לישרות אותו במים בכדי להקל על כביסתו לאחר התענית (ויש מקילים בזה), ואפילו בבגדי תינוקות אסור לעשות זאת אם אין לו בו צורך מידי. אולם אם נוצר בבגד כתם שעלול לקלקל את הבגד באם לא יטפלו בו מידית, מותר להתיז על הכתם חומר המונע את ספיגתו בבגד או לנקותו על ידי מים, אך יעשה זאת רק על הכתם ולא יכבסו עד אחר התענית. ואבק שדבק בבגד ניתן לנערו בתשעת הימים אך ללא מים.

מעבר לאיסור כיבוס הבגדים בתשעת הימים, נוהגים לאסור אף ללבוש בגדים מכובסים. וכיוון שבתקופה זו שורר חום כבד וישנו צורך להחליף בגדים נהוג ללבוש לפני ראש-חודש לזמן מה (חצי שעה) את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים, ומי שלא הספיק לעשות זאת יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מניקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. אך לכבוד שבת מותר ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין לאחר כביסתם.

איסור לבישת בגדים מכובסים הוא בבגדים החיצוניים כגון חולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בבגדים התחתונים כלבנים וגרביים, שכן בגדים אלו סופגים זיעה ואי החלפתם מסבה צער רב, ועל כן אף בימות החול מותר להחליפם בבגדים מכובסים. כמו כן אין להציע את המיטות במצעים מכובסים (גם לא לכבוד שבת) אלא אם כן התלכלכו מזיעה וכדומה. וכן מותר להחליף סדינים ומצעי מיטה בעבור אורחים שבאו בתשעת הימים (והאורחים יניחו אותם לזמן מה על הרצפה).

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו חרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום, והשנה כיון שת"ב חל בשבת לכן כל הדברים מותרים מיד במוצאי הצום – י' אב, חוץ מאכילת בשר ויין שמותרים רק למחרת בבוקר.

היות וקידוש הלבנה נעשה מתוך שמחה, נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות כוללת אף את י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי תשעה-באב מקדשים את הלבנה, והשנה במוצאי הצום – י' אב, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים אז על לידת משיח בתשעה-באב, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים (ולטעום משהו) לפני-כן. ולגבי שירה בקידוש-הלבנה שבמוצאי תשעה-באב, יש שהקלו בזה, ובקביעות כמו השנה ודאי ניתן להקל.

בדורנו עורר הרבי על חשיבות הלמוד בימי בין המצרים בחלקי התורה העוסקים בגאולה ובבנין בית-המקדש. כמו כן הורה הרבי אף להרבות בימים אלה בהתחזקות באהבת ישראל, וכן במתן צדקה והוספה בלימוד התורה בכלל ובפרט בפנימיות התורה ובלימוד הלכות תשעת הימים, בכדי להחיש את היעוד: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכן להרבות בשמחה באופן המותר בימים אלו. והחל מראש-חודש מנחם-אב עד תשעה במנחם-אב עורר הרבי על עריכת "סיומים" על מסכתות בש"ס (וכן בי' אב באופן המותר עד ט"ו באב), כדי להרבות בשמחה על-פי התורה.

שלושת השבועות שבין ליל י"ז בתמוז יום בו הובקעה ירושלים, ועד תשעה-באב בו חרב בית-המקדש, מכונים בשם "ימי בין-המצרים", על פי הנאמר בפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין-המצרים". בשל אופיים של ימים אלו, תקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין-המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות. וכן אמרו חכמים שהימים שמשבעה-עשר בתמוז עד תשעה-באב הם "יומן דעקא". כלומר, ימים של צרות. ולכן אף נהוג לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות. מסיבה זו נמנעים מלעשות דברים הכרוכים בסיכון, כגון טיפולים רפואיים מתוכננים, וכן נמנעים מנסיעות וטיולים בימים אלו; והורה הרבי שמי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שההכנות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז.

על אף המאורעות שפקדו את עמנו החל מי"ז-בתמוז, עם-זאת לא מצינו בגמרא תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות עד לראש-חודש מנחם-אב. עם-זאת מצינו בדברי הגאונים והראשונים מנהגי אבלות שנהגו בהם ישראל החל מי"ז-בתמוז. והיו אף שציינו שימים אלו הנם שלושת השבועות בהם התענה דניאל על אריכות הגלות ובטול בניין בית-המקדש, כאמור: "אני דניאל הייתי מתאבל . . לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאות שלושת שבועים ימים". כך שישנו מקור קדום למנהגי האבלות החל מי"ז-בתמוז.

כחלק מדיני האבלות על החורבן תקנו חכמים שלא להסתפר ב"שבוע שחל בו תשעה-באב", אלא שלמעשה נוהגים אנו כדעת הפוסקים האוסרים להסתפר בכל שלושת השבועות, כמו כן נוהגים שלא לערוך ריקודים ומחולות מי"ז-בתמוז ועד תשעה-באב. וכן נוהגים שלא לישא אשה בימים אלו, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן-טוב, ובימים אלו אין סימן-טוב, ועוד משום שלא יהיה נראה שאינו מתאבל על ירושלים; אולם מותר לעשות שידוכים בימים אלו, "שמא יקדימנו אחר".

חסידים הראשונים נהגו שלא לאכול פרי חדש ולא לרכוש בגד חדש בשלושת השבועות, בכדי שלא לברך עליהם "שהחיינו", שאין זה מן הראוי לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות. וכך למעשה פשט המנהג שלא לברך "שהחיינו" בימי בין-המצרים. ולגבי ברכת "שהחיינו" בשבתות של בין-המצרים אף שהיו שהקלו בכך, עפ"י האריז"ל אין לברך אף בשבת משום ששבועות אלו הם ימי פורענות, וכך מנהגנו למעשה שאין מברכים בשבת, בשונה מימי ספירת-העומר בהם מברכים "שהחיינו" בשבת; אולם מותר לברך שהחיינו בפדיון-הבן ולא יחמיץ הברכה.