הלכה יומית

מותר לבקר חולים בשבת, ולא יבקש עליהם רחמים כדרך שאומרים בחול, אלא צריך להרחיב דעתם בדברי תנחומים שלא יצטערו בשבת, ויאמר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב בשבת. עם זאת, מותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, אך בציבור מותר לבקש רק על חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד-כדי-כך אין לזעוק עליו בציבור בשבת, ולמעשה מקלים להזכירו באמירת "מי שברך" כיוון שאומרים בשבת את הנוסח "שבת היא מלזעוק".

מן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב שיאמרו את כל הברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת העבודה ("רצה ה"א . . והשב העבודה") כמו בראש חודש וחוה"מ, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים לאומרן, ובמקומן אומרים ברכה אחת אמצעית לקדושת היום. ועל כן מי שטעה בתפילת שבת או יום-טוב (חוץ מתפלת מוסף כדלקמן) והתחיל ברכות אמצעיות של חול, אם נזכר באמצע ברכה – צריך לגמור כל אותה הברכה, ולאחר מכן יתחיל ברכה אמצעית של שבת או יו"ט. וכתבו הפוסקים שמי שטעה והתחיל תפילה של חול בשבת, עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

המתפלל תפלת ערבית או במנחה של שבת והתכוון לומר "אתה חונן", אך אמר רק את המלה "אתה" בלבד, לא יגמור את ברכת "אתה חונן", לפי שלא התחיל עדיין תפילת חול בפיו, שהרי המלה "אתה" היא גם כן בתפילת (ערבית ומנחה) ולכן ימשיך מיד "קדשת את יום השביעי" או "אחד ושמך אחד". ואם הוא בתפילת שחרית (שאין תיבת "אתה" באותה תפילה) – צריך לגמור את ברכת "אתה חונן", ואחר כך יתחיל "ישמח משה". ואם אם היה יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו בימות החול ואמר "אתה", ונזכר לפני שאמר "חונן" – אזי אפילו בתפילת שחרית לא יגמור את ברכת "אתה חונן", אלא יאמר מיד "ישמח משה". ויהיה פירוש דבריו: אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו.

על אף האמור שהטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל; בתפלת מוסף שונה הדבר – וגם במקרה שכבר החל לומר ברכת "אתה חונן", או שאר הברכות ונזכר באמצע הברכה שהוא שבת או יו"ט – עליו להפסיק אפילו באמצע הברכה ולהתחיל ברכה אמצעית של מוסף, כיוון שבתפלת מוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבראש חודש שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.

מי שטעה בערבית של שבת והתפלל של חול, ולא נזכר עד הבוקר – יתפלל בשחרית פעמיים שמונה עשרה (של שחרית), כשהשניה לתשלומי ערבית. ואם טעה בשחרית והתפלל של חול, ולא נזכר עד שהתפלל מוסף – אינו צריך לחזור. ואם טעה במנחה והתפלל של חול, ולא נזכר עד שחשכה יתפלל פעמיים שמו"ע – כשבתפלה הראשונה יאמר "אתה חוננתנו" ובשנייה לא יאמר "אתה חוננתנו", ויכווין בה שהיא בתורת נדבה (מפני הספק).

מי שהתפלל ואינו זוכר האם התפלל תפילת שמונה עשרה של חול או של שבת – יש להסתפק אם צריך לחזור ולהתפלל, ולכן עליו לכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ . וכן אם אירע לו כך בתפילת ערבית – יקשיב ל"ברכה מעין שבע" שאומר הש"ץ ויתכוון לצאת בזה ידי חובתו (וטוב שיאמרנה עם הש"ץ).

שליח ציבור שטעה בתפילת לחש והתחיל לומר ברכות אמצעיות של חול – אם נזכר לפני סיום ברכות אמצעיות דינו כיחיד כמפורט בהלכות הקודמות, אך אם נזכר אחרי שהשלים תפילתו אינו חוזר (מפני טורח הצבור), אלא סומך הוא על התפילה שיתפלל בקול רם. ואם טעה בחזרת הש"ץ והתחיל לומר ברכות אמצעיות של חול – צריך להפסיק מיד כשנזכר, אפילו באמצע ברכה, ולהתחיל מיד ברכה אמצעית של שבת (בשחרית "ישמח משה", במוסף "תקנת שבת", במנחה "אתה אחד". וביו"ט: "אתה בחרתנו").

נוהגים לומר פרקי אבות בשבתות שבין פסח לשבועות אחרי תפילת מנחה, פרק אחד בכל שבת. וכותב אדה"ז שיש נוהגים כך כל שבתות הקיץ, וכך מנהגנו. לפני הפרק אומרים את המשנה "כל ישראל", ולאחריו את המשנה "רבי חנניא בן עקשיא". כדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד יקבל על עצמו שנוסף על אמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ – יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים של מפרשי המשנה, כל אחד לפי מדתו.

בתפלת המנחה של שבת לאחר "אשרי" אומרים "ובא לציון", במקום קדושת ובא לציון הנאמרת בכל יום בבוקר, מפני שבשבת ויום-טוב שמאריכים בתפילת שחרית ומוסף, הניחוהו עד המנחה. ותקנו לומר במנחת השבת לפני קריאת התורה את הפסוק "ואני תפלתי", מפני שקודם פסוק זה נאמר: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", ודרשו חכמים שאמר דוד לפני ה' "רבונו של עולם אין אומה זו כשאר אומות העולם – אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי לך ה'".

כיוון שאמירת "ואני תפלתי" נתקנה כשבח על כך שישראל אינם כיתר האומות – שאף לאחר סעודה ומשתה מתאספים לשמוע תורה לכן הנהיגו לומר זאת בתפלת מנחה של שבת לפני קריאת התורה, בה היו הכל מתאספים לשמוע את התורה. בעת אמירת "ואני תפלתי" נוהגים לעמוד. ציבור שאין להם ספר תורה, יאמרו "ואני תפלתי" מיד אחרי "ובא לציון" (בלי קדיש ביניהם), ולאחר מכן יאמר הש"ץ חצי קדיש, ויתחילו תפלת לחש.

עזרא תיקן, שבכל שבת במנחה יקראו לשלושה אנשים לספר התורה – עשרה פסוקים או יותר מפרשת שבוע הבא, טעם התקנה הוא מפני שהמתעסקים בסחורה כל ימות השבוע, אינם באים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי, לפיכך תיקן בשבילם קריאה יתירה בשבת במנחה, שהם פנויים ויבואו לשמוע. אפילו אם חל יום-טוב להיות בשבת, קוראים בפרשת שבוע הבא, ולא בפרשת יום-טוב – שאין עניין ליום-טוב כלל לקריאת התורה במנחה, שהרי אלמלא שבת אין קריאת התורה ביום-טוב במנחה.

מנהגנו להתחיל לומר חצי קדיש קרוב לסוף הגלילה, ולמהר בגלילה, אמירת "יהללו" ובכניסה לארון הקודש – ובמקביל להאריך במתינות באמירת החצי קדיש, באופן שיסיימו את אמירת הקדיש אחר הכניסה ויאריך מעט יותר כדי שלא יצטרך מכניס הס"ת להיכל, לעבור בד' אמות של המתפללים, ועל כל פנים להסמיכו לתפילה ככל האפשר. אם אירע וסיים את הקדיש לפני כן, לא יתחילו מיד שמונה עשרה (העומדים בדרך לארון הקודש), אלא רק אחר סיום הכנסת הס"ת לארון הקודש.