הלכה יומית

על-אף שאישה אינה במצוות תלמוד-תורה, עם-זאת כיוון שנשים חייבות בכל המצוות שאינן תלויות בזמן, וכן בכל מצוות לא-תעשה, לכן כשם שעל הגברים מוטל החיוב ללמוד את הלכות התורה בכדי לדעת את פרטי המצוות ואופן קיומן, כך גם הנשים חייבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות, כמו ההלכות הקשורות לאופן ההנהגה במטבח היהודי, בבית היהודי, הלכות שבת ודומיהן. בעבר אף היה הנוהג שדרשת הרב בשבת הייתה משולבת בקטעי הלכות שנאמרו בצורה ברורה והיו מותאמים אף עבור הנשים, וגם כיום יש לייסד שיעורי הלכה מעשיים לנשים ובנות.

אמרו חכמים: "משה תיקן . . שיהו שואלין . . הלכות חג בחג"; אלא שבשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. ואף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג (שלושים יום קודם).

נהוג בתלמודי תורה וכדומה לשנן עם התלמידים בעל-פה את הפסוקים הנלמדים, כמו-כן כותב אדה"ז שיש להשתדל לחקוק במח הזכרון את חמשת חומשי-התורה, וכתבו הפוסקים ליישב הנהגה זו שאין בה משום האיסור של "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה", ובארו מכמה טעמים להתיר את הדבר. ולגבי שירת האזינו מציין הרבי שישנו מנהג ללומדה ולשננה בעל-פה ולאמרה מזמן-לזמן, ויש לכך רמז מן הנאמר עליה: "שימה בפיהם", ששירה זו צריכה להיות שגורה בפי-כל אדם.

נאמר: "כתוב לך את הדברים האלה " ודרשו חכמים: "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה". בטעם האיסור יש שביארו שהוא מתוך החשש שמא ישנה מלשון הכתוב כאשר אינו קורא מתוך הכתב. ויש שכתבו שהוא משום שבתורה שבכתב ישנם דברים שניתן לראותם רק מתוך הכתב וכמו אותיות רבתי שבספר-התורה והאותיות הזעירות וכן אותיות יתירות או חסרות, שלכולם משמעות עמוקה ותלויים בהם תלי תלים של הלכות, וכשאומר את הפסוקים בעל-פה לא יורגשו אותיות אלו ונמצא מחסר מן התורה חלילה. ולכן יש להיזהר שלא לומר בעל-פה פסוק מתורה שבכתב, וכך מצינו שנוהג הרבי שמקפיד שלא לומר את הפסוק בשלמותו בעל-פה או שמשנה מעט את לשון הפסוק.

על אף איסור אמירת תורה שבכתב בעל-פה, כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל כגון פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת-הים וקריאת-שמע מותר לאומרם בעל-פה. אולם דברים שאינם שגורים בפי כל אדם, אסור לאומרם בעל-פה גם אם הם שגורים בפיו. אך אדם שהוא כבד ראיה ל"ע או הנמצא במקום חשוך ואינו יכול לקרוא מתוך הכתב, רשאי לומר פסוקים בעל-פה, בכדי שלא יתבטל מדברי-תורה ותפלה.

נוהגים לומר בתום תפלת שמונה-עשרה, קודם "יהיו-לרצון" השני, פסוק המתחיל באות מתחלת שמו ומסיים באות מסוף שמו, ומי שיש לו כמה שמות יאמר על כל שם פסוק אחר, וכמה סגולות קשורות במנהג זה להינצל ביום הדין, ואף נשים נוהגות בכך, ומצינו שהורה הרבי לכמה אודות מנהג זה תוך הכוונה לפסוק אותו עליהם לומר בהתאם לשמם. כמו כן כותב הרבי שחסידים נוהגים אף לומר את הפסוקים השייכים לשמותיו הק' של הרבי. באמירת פסוקים אלו יש מן הפוסקים שהעיר שאם פסוקים אלו אינם שגורים בפי-הכל עדיף שלא לאמרם בעל-פה מפני שהם בכלל "דברים-שבכתב", אלא שלמעשה המנהג להקל בזה וכמה טעמים נאמרו על-כך.

יש שהתירו לומר תהלים בעל-פה כיוון שמטרתם לעורר רחמים ולכן דינם כתפלה השגורה בפי-כל ומותר לאומרם בעל-פה. אלא שלמעשה יש לחלק בין פרקי התהילים שבפועל שגורים בפי-הכל ואמנם נחשבים כתפלה, לבין חלקו הגדול של ספר התהילים שאינו שגור בפי-כל, ולכן למעשה יש להחמיר ולומר תהילים מתוך הספר, ורק פרקים השגורים כמזמור כ' וכדומה ניתן לומר אף בעל-פה, וכשאין תחת ידו תהלים יכול לומר אף את יתר הפרקים בעל-פה.

כתבו כמה מן הפוסקים שבכלל האיסור של שכחת התורה, יש להיזהר מפני עשיית או אכילת דברים הגורמים לשכחה. בין הדברים הגורמים לשכחה הוא השארת ספר פתוח בתום הלימוד בו, מסיבה זו יש להקפיד לסוגרו ולא יניחו פתוח, שהדבר עשוי לגרום לשכחה. ויש שהקלו להשאיר את הספר פתוח כאשר יוצא להפסקה קצרה כגון כשנצרך לנקביו, אלא שכתבו הפוסקים להימנע מכך, ולכן גם כשנצרך לקום מן הספר לזמן קצר ראוי שלפחות יכסה את הספר בדבר מה. ומסופר שהורה הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שמי שהשאיר את הספר פתוח צריך לסוגרו בעצמו ולכן כשמוצאים ספר פתוח, וניתן למצוא את מי שפתחו – יש לקרוא לו שיסגרהו.

כתבו הפוסקים להיזהר מכמה דברים מפני שקשים הם לשכחה, ומהם: מי שאינו נוטל ידיים לאחר שעושה דבר המצריך נטילה; הקורא אותיות בולטות שעל גבי הקבר; המתגאה והמתייהר; הכועס וכן המסתכל בפני אדם הכועס; העוסק בדברי ליצנות; לבישה או הפשטת שני מלבושים יחד; כמו כן אין לנגב ידים (אחרי נט"י) בבגדים; בעת נטילת הצפרניים, יש להקפיד שלא ליטול אותן כסדרן אצבע אחר אצבע הסמוכה לה; וכהנה ישנם עוד כמה וכמה דברים עליהם אמרו חכמינו שגורמים לשכחה, ויש להימנע מכל אלו, פן ישתכח תלמודו.

חז"ל הזהירו כי קיימים מיני מאכלים מסוימים הגורמים לשכחה, ומהם: מאכלים שאכל מהם עכבר או חתול; לב של בהמה חיה ועוף; פת שלא נאפתה כל צרכה; השותה שאריות ממים של רחצה (ולמשל השותה מהמים שנטלו מהם נט"י או מים אחרונים), כמו כן אמרו חכמים שהרגיל באכילת זיתים מסתכן אף הוא בשכחה, וכמה פוסקים הציעו למעשה שכיוון ששמן זית מועיל לזכרון, ניתן לאכול זיתים ע"י שמוסיפים להם שמן זית.

אודות חיזוק הזיכרון בלימוד התורה נותן הרבי עצות והוראות המסייעות בהתגברות על השכחה. בין העצות שכותב הרבי על כך – שלא להתעקש ולהעמיס על הזכרון אלא להקל מעליו. בנוסף הורה הרבי אף להחליף את נושא הלימוד כשחשים בחלישות הכוח, והלימוד יהיה במקום שלבו חפץ ומתענג בו, ואחר כך ינסה לשוב ללימודו הראשון, שכן התענוג מהלימוד מסייע לזכרון. כמו כן כותב הרבי כסגולה לזכרון הלימוד – ללמוד משניות בעל פה, וכן ללמוד בעל פה את המאמר "והדרת פני זקן" של אדה"ז (לקוטי תורה סוף פ' קדושים), העוסק בקניין התורה ע"י שהלימוד נתפס במוח הזכרון וחקוק על לוח ליבו תמיד.

נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", והזהירו חכמים בחובת זכירת התורה ואיסור שכחתה, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור. ולדעת אדמו"ר הזקן האיסור הוא לא רק מחמת שיכול להיכשל, אלא בעצם השכחה, מסיבה זו גם כעת, שנכתבה תורה שבעל פה, וניתן לעיין ולהיזכר במה ששכח, "אין זה מועיל כלום", כי הלאו הוא בעצם השכחה.