הלכה יומית

בעת הגבהת הס"ת הקהל עומדים, וכל אדם (הקרוב אל הבימה) ישתדל להתקרב אל הבימה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה. בעת הגבהת הס"ת אומרים – הן הציבור והן המגביה – "וזאת התורה . . ויאדיר". ויש שכתבו שטוב שיסתכל האדם בתיבה שהאות הראשונה שלה היא כמו האות הראשונה של שמו.

כאשר סוגר המגביה את ספר התורה, עליו להקפיד לסגור באופן שהתפר (שבין יריעה ליריעה בספר התורה) יהיה באמצע (היינו בין שני עצי החיים). למנהגנו חוגרים את האבנט בתחילת השליש התחתון של ספר התורה. בגלילת ספר התורה נוהגים לכבד גם ילדים, וזאת בכדי לחנכם במצוות . לאחר ההגבהה ניתן לתת לקטן לאחוז את ספר התורה.

הולכת ספר התורה מבימת הקריאה אל ארון הקודש צריכה להיות דרך צד ימין. וכתבו הפוסקים שכאשר מחזירים את ספר התורה מיד אחרי הגבהה (כמו בשבת במנחה) ילך הגולל אחר ספר התורה עד לפני ארון הקודש, ויעמוד שם עד שיניחו את הספר תורה במקומו בתוך ארון הקודש. לגבי הכנסת ספר התורה לארון הקודש אין הקפדה שההכנסה תהיה דוקא ע"י אותו אדם שהוציאו.

בשעה שמוליכים את הס"ת אל ארון הקודש – חייבים כל הקהל לעמוד, ואסור להפנות את הגב אל ספר התורה. ונוהגים להביט לעבר הס"ת לאורך הדרך אל ארון הקודש, וכן לנשקו כשעובר לפניהם. ומחנכים במיוחד את ילדי ישראל לנשק את הס"ת. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים הס"ת באותה האהבה, שהיה הבעש"ט מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל ה"חדר". וכן אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות, אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.

על הכהן נאמר: "וקידשתו", והצטווינו להקדים אותו בדברים שבקדושה, וכך מובא להלכה אודות כבוד הכהנים: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותן לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון ". ועל כן, בכל פעם שקוראים בתורה – עולה הכהן ראשון, ואחריו לוי, והחל מעליית "שלישי" עולים ישראלים, ואין לקרוא לכהנים ולוויים נוספים בעליות הבאות, אך למפטיר יכול לעלות כהן או לוי.

כהן השווה בחכמתו לישראל מצוה מן התורה להקדימו, ולמעשה, אפילו כהן עם הארץ מקדימים אותו לחכם גדול לוי או ישראל. אך כהן שעבר על מצוות המיוחדות לכהנים, קנסוהו חכמים ופסלוהו מכל מעלות הכהונה, ואין קוראים לו לעלות לתורה ראשון. כגון, כהן שנשא גרושה או חלוצה וכו' – אינו עולה לתורה ראשון. וכן כהן שנטמא למת (שאינו משבעת "מתי מצוה") אינו עולה לתורה ראשון, עד שישוב ויקבל על עצמו שלא יטמא עוד למתים.

אם אין כהן בבית הכנסת, טוב להקדים את הלוי ולקרוא לו לעלות ראשון, אם הוא שווה בחכמה לישראל. והעושה כן מאריך ימים. אבל אין חיוב בדבר, אלא אם ירצה יכול לקרוא לכל העליות לישראלים. וכשקורא ללוי או לישראל לעליית ראשון יאמר הגבאי "במקום כהן", כדי שלא יטעו ויחשבו שהוא כהן.

אם אין לוי בבית הכנסת, הכהן שעלה ראשון יעלה פעם נוספת לעליית שני במקום לוי, ויברך שנית. אבל לא יעלה כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום. אם התחיל הכהן לברך ברכת התורה פעם שניה (שאמר כבר בא"י) כי היה סבור שאין בבית הכנסת לוי, והתברר שיש שם לוי או שנכנס לוי לביהכנ"ס – אין מפסיקים אותו. אך אם אמר רק "ברכו" ועדיין לא התחיל בברכה – מפסיקים אותו ויעלה הלוי. אם קרא הגבאי לכהן או ללוי מסויים, והתברר שאינו נמצא כעת בבית הכנסת – לא יקרא לאחר בשמו משום פגמו של ראשון, אלא יעלה כהן או לוי אַחֵר מעצמו.

אם לא היה נוכח כהן בבית הכנסת וקראו ללוי או ישראל, ואז נכנס כהן לבית הכנסת (או הבחינו שהיה כבר בשעה שקראו ללוי או לישראל) – יעמוד הקרוא שאינו כהן ליד שולחן הקריאה עד שיסיים הכהן (ואם הוא ישראל: עד שיסיימו הכהן והלוי), ואז יעלה הוא. וכן הדין אפילו אם כבר אמר "ברכו". אך אם התחיל כבר לברך ברכת התורה (שאמר כבר בא"י) ואז נכנס הכהן לבית הכנסת – אינו פוסק.

במקום הצורך יכול הכהן למחול על כבודו – בפרט בשני וחמישי – ולתת רשות לישראל לעלות לתורה ראשון, וצריכים כל הכנהנים שבמקום למחול, ואח"כ יאמר הגבאי בפירוש "ברשות כהן". ואם הכהנים יצאו החוצה יכול הגבאי לומר "אין כאן כהן". וטוב לכבד את הכהן בהוצאת הס"ת, כדי לקיים "וקדשתו" במקצת. אך למרות שמן הדין יכול כהן למחול על כבודו, למעשה היו רבותינו נשיאינו מדקדקים ביותר, בדרך כלל, שבכל קריאה בתורה יהיה הסדר: כהן, לוי, ישראל. רק במקום שיש צורך מיוחד קוראים לאַחֵר ברשות הכהן.

על הבעל קורא לקרוא במתינות ולא במהירות וידקדק בקריאת המלים לבטא כל מילה כראוי במבטא הנקודות לפי כללי הדקדוק בהברה ברורה, וכן עליו להקפיד לדייק בניגון הטעמים המקובלים במסורה, ולהפריד בין המילים. ויכול הוא לקרוא בהברה אשכנזית או בהברה ספרדית, אבל לא לערבב כי אם לקרוא את כל הקריאה באותה ההברה.

בעבר היה הסדר שכל מי שעולה לתורה, קורא בעצמו בקול רם את הקריאה (וכך היה הדבר בתקופת חז"ל). וכתבו הראשונים שכיוון "שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה . . תקנו שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה", היינו שממנים אדם הבקי שיהיה "בעל קורא", והוא קורא בקול רם ומוציא את הציבור ידי חובתם (והעולה קורא איתו בלחש). ואפילו כשעולה מי שבקי בעצמו בקריאה – אף על פי כן יקרא הבעל קורא.