הלכה יומית

איסור גניבה וגזלה הוא אפילו "על-מנת לשלם". ובדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת, כגון פרחי נוי שנותרו מאירוע כשהדרך לזרקם בתום האירוע, מותר לו לקחתם, בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות – כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים; אך אין היתר לקחת רק על סמך ההשערה שמן הסתם הבעלים יתירו לו. ומידת חסידות להחמיר ולא להשתמש בשום דבר של חברו, ללא רשות מפורשת.

נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו". בין הגורמים המרכזיים לקביעת החפץ כ"אבידה", הוא מיקומו; כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה; שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתו על-מנת להכריז עליו אסור. ואף אם נטלו, יחזיר מיד למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא בתוך-כך הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים.

חפץ שנמצא במקום שאינו משתמר כל כך, יש להכריז עליו ולהחזירו על-פי הסימן שבו לבעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו, כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו ישוב וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, אם יש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן, יתייעץ על-כך עם רב וינהג כהוראתו.

על מצוות השבת-אבידה נאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך . . לא תוכל להתעלם", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ויכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על-כך שכר או שעות עבודה, אלא אם-כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, אבדת ממונו קודמת לכל, ולכן מעיקר-הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדה"ז שבמקרה שאין הפסד גדול כל כך יש לעשות לפנים משורת-הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות-חסדים.

אף שחיוב הצלת ממון חברו הוא רק כשלא יפסיד את ממונו או שעות עבודה בעקבות כך. שונה הדבר כאשר מדובר בנזק בריאותי, שכן במקרה זה חייב בכל מצב להצילו או לשכור אנשי מקצוע שיכולים להצילו, ויכול אמנם לבקש אחר-כך מחברו את ההוצאות הכספיות הכרוכים בהצלתו, אולם גם אם ברור לו שאין לחברו לשלם לו על-כך חייב להצילו, ואם נמנע מלהציל את חברו עובר על "לא תעמוד על דם רעך". אולם כשחברו נמצא במקום סכנה והצלתו כרוכה אפילו בספק סיכון, יש לוודא תחלה שלא יסתכן המציל בעצמו מפעולה זו.

מי שגילה שלקח בטעות את בגד חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על-פי בית דין. ויש שכתבו שבחפצים שאין מקפידים עליהם האנשים, אם הוחלפו בטעות, יכול כל אחד להשתמש בשל חברו לבינתיים, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.

נפסק להלכה ש"חתול רע שמזיק . . כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו", כלומר, שדבר שאסור להחזיקו מפני שהוא מזיק אין בו מצוות השבת אבידה. ומכך למדו חלק מן הפוסקים לדמות דברים האסורים לדברים המזיקים שאין חיוב להשיבם לבעליהם. וכפי שנפסק להלכה לגבי המוצא שטר-חוב שיש בו ריבית האסורה שלא יחזירו למלווה אלא עליו לקורעו. ומצד שני אפשר לחלוק על ההשוואה בין דברים האסורים לדברים המזיקים כיוון שאת דבר האיסור ניתן למכור לנכרי, ולכן למעשה הציעו הפוסקים שכאשר רואה חפץ שידוע בוודאות שישתמש בו היהודי לאיסור לא יגע בו.

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.

כתבו הפוסקים שתקלות בדברים חיוניים עבור שימוש בסיסי בדירה באחריות המשכיר לתקן אותן, אפילו אם התקלה הייתה כבר קיימת בזמן חתימת ההסכם. ויש שכתבו שגם במקרה שהשוכר ידע על התקלה בעת שראה את הבית כדי לשוכרו ולא דרש את תיקונה, יכול לדרוש תיקונם בתוך זמן השכירות, שניתן להניח שהיה ברור לו שהמשכיר יתקן את התקלות, שהרי תיקונים אלו הם דברים שבלעדיהם הדירה אינה ראויה למגורים. ובדברים שאינם חיוניים לדיירי הבית והיו מקולקלים בעת ביצוע הסכם השכירות, אין המשכיר חייב לתקנם אלא אם כן היה ברור מתחילה שהבית כולל תוספת זו – כיוון שעל דעת כן שכר את הדירה ולכן על המשכיר לתקנם.

כל האמור לגבי מחויבותו של המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה, הוא רק כאשר הנזקים לא בוצעו על ידי השוכר. וכן נזק שנגרם כתוצאה משימוש סביר כתבו הפוסקים שתיקונו הוא באחריותו של המשכיר, כמו כן הבהירו הפוסקים שהמשכיר אחראי לתקן גם תקלות שנגרמו כתוצאה מבלאי טבעי.

לעניין חיובי תשלומים נחשב דינו של שוכר כ"שומר שכר" (שחייב בגניבה ואבידה), אולם בשכירות דירה וכדומה שונה הדבר, שכן לפי ההלכה אין אחריות הנזקים מוטלת על השומר בקרקעות, והוא פטור מלשלם על נזקים שנגרמו להם. ולכן השוכר יהיה פטור מנזקים שייגרמו למבנה, אולם ניתן יהיה לחייבו רק על נזקים שנגרמו לריהוט. אלא אם כן התנו בעת קניין השכירות שהשוכר מתחייב מעבר למחויבות שהוטלה עליו על פי התורה – ועליו להחזיר את הדירה כפי שקבלה ולשאת באחריות הנזקים שיגרמו לה.