הלכה יומית

את מצוות ארבע כוסות מקיימים דווקא ביין, ומהדרים לקחת יין אדום לד' כוסות. ואפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות. מי שאינו יכול לשתות יין, יכול לערב מיץ ענבים ביין, ובעת הצורך ישתה מיץ ענבים לבד ללא עירוב יין. נשים וילדים אינם צריכים לשתות יין, ויכולים לשתות מיץ ענבים.

קודם ליל הסדר יש להכין מצות שאין בהם כפולות ונפוחות. ומכינים ג' מצות לקערה, ונוהגים שמצות אלו יהיו כפופות מעט. יש לזכור להפריש חלה מהמצות (באם לא הופרש). סדר ההפרשה הוא: מצמידים את כל ארגזי המצות באופן שיהיו סמוכים זה-לזה בשעת ההפרשה, פורסים מפה אחת ארוכה ומניחים עליה את ארגזי המצות הפתוחים ולכסות בה את הארגזים גם מלמעלה. ומברך: "אקב"ו להפריש חלה", ומפריש כשיעור של כזית ללא הפסק בין הברכה להפרשה, ויאמר "הרי זו חלה". אח"כ שורפים את המצה שהופרשה, ואם אינו יכול לשרוף, צריך לעוטפה בשתי עטיפות דרך כבוד, ולהניחה באשפה.

עבור הזרוע נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף, ונוהגים לצלותו היטב, ולאחר הצלייה מורידים ממנו כמעט כל הבשר שעליו, אך מאידך צריך ליזהר שיישאר מעט בשר על העצם (שכן הזרוע משמש כאחד משני התבשילים שצריכים להיות בקערה וללא בשר אינו נקרא תבשיל). הביצה באה כזכר לקרבן חגיגה, ומבשלים אותה עד שתתקשה, ונוהגים להשאירה בקליפתה וכך להניחה בקערה .

הן למרור והן לכורך לוקחים חסה (חזרת) ותמכא (חריין). את החריין מגרדים, וראוי להניחו בכלי סגור בכדי שלא תפוג חריפותו, ומנהג הרבי להשתמש גם בחתיכת חריין שאינה מגורדת. את עלי החסה יש לקחת מגידול ללא תולעים, וצריך לשטוף ולשרותם במי סבון כ 3- דקות, אח"כ לשטפם היטב. יש להקפיד בעלי החסה שמשתמשים בהם לכורך, שלא תהיה עליהם רטיבות מים כלל.

החרוסת משמשת כזכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. החרוסת מורכבת מתפוחים ואגסים מרוסקים, ואגוזים טחונים. אופן עשיית החרוסת: לוקחים תפוחים ואגסים, אחר שמקלפים אותם, שוטפים אותם, ומנגבים היטב, אח"כ טוחנים איתם יחד אגוזים. החרוסת צריכה להיות סמיכה, לכן כדאי לערב כמות גדולה של אגוזים. למנהגנו אין מוסיפים בה יין בעת הכנתה, אלא רק לפני שטובל בה את המרור מרככים אותה ביין שבצלחת שבתחתית הכוס . הכרפס הוא נוטריקון: "ס' פרך", כלומר, לזכר ששים ריבוא שעבדו עבודת פרך. מנהגנו ליקח בצל חי (או תפוח אדמה, לנשים). כמו כן יש להכין מי מלח, לטיבול הכרפס.

מצוה מדברי סופרים לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר כנגד ארבע לשונות של גאולה; ואפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות, אולם נשים וילדים יכולים לשתות מיץ ענבים )טבעי(, ומהדרים לקחת יין אדום. כמו כן יש להכין כוס שיש בה כשיעור רביעית, המנהג המקובל הוא כהכרעתו של הגר"ח נאה ששיעור הרביעית הוא 86 סמ"ק. אין לקחת כוס שפיו צר, ונוהגים שהכוס תהיה ללא רגל. יש לשטוף את הכוסות (לפני הקידוש ולפני ברכת המזון) שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים, כדין כוס של ברכה.

מקפידים שתהא "קערה", לכל בן מצוות. בבית הרב מסדרים את המצות על מפה ולא על קערה, מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף, אבל בכל מקום צריכה להיות קערה מתחת למצות (מכוסה). את הקערה נוהגים לסדר בלילה מיד כשחוזרים מבית הכנסת, לפני הקידוש.

כמו בכל ערב יום טוב, מדליקים את נרות החג לפני השקיעה, ובאם לא הדליקו ניתן להדליק בחג רק מאש הדולקת מערב החג. בהדלקת נרות ובקידוש, אין מברכים שהחיינו. רבותינו נשיאינו גילו כי שמחת שביעי של פסח גדולה משאר ימי הפסח. ומהעילויים של חג אחרון של פסח – הוא היותו סיום וחותם חג הפסח, ולכן הינו גם בבחינת "מאסף לכל המחנות" לכל ענייני חג הפסח, ומזה מבן גודל מעלת ויוקר הזמן והצורך לנצל כל רגע ורגע של יום זה.

מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון, קוראים שבעה קרואים ב"ויהי בשלח פרעה", בעת קריאת השירה – עומדים. בסיום הקריאה, מניחים ליד ספר התורה – על הבימה – את הספר השני (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו), ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם". הפטרה: "וידבר דוד". בארץ ישראל – הזכרת נשמות. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, יכול לאומרו.

לשמח את אחינו בני ישראל, ובפרט ע"י דברי תורה, נגלה ופנימיות התורה, באופן שדבריו יהיו יוצאים מן הלב, ובמילא יהיו גם נכנסים אל הלב. "בימי המועדים, ובפרט בשביעי של פסח ואחרון של פסח, הולכים לשמח יהודים שאז יש בחינה כזו שהארץ (אדמה) מבקשת שילבשו נעל כדי שגם היא תוכל לקבל גילוי אור הקדושה". הרבי מקשר זאת אף עם הפטרת יום אחרון של פסח (בחו"ל) בה נאמר (על הגאולה) "והדריך בנעלים", שהגילוי דלעתיד יחדור עד דרגת הנעלים. ולכן נתקן "ביו"ט בכלל ובפסח ראשון לרגלים בפרט, לשמח יהודים הן בהנוגע לרוחניות שאומרים דברי אלקים חיים והן בהנוגע לשמחה בגשמי', ובנוסף לענין השמחה גם ענין הליכה ברגלים".

מיד בצאת הכוכבים מותר לאכול שרויה, גם קודם ברכת המזון. אף שנמשכה הסעודה במוצאי שבת ויו"ט עד לאחר צאת הכוכבים אומר בברכת המזון "רצה" ו"יעלה ויבוא" (באם לא הבדיל בתפלה או על הכוס, או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"). כשמברך לאחר צאת הכוכבים, מעבירים מים אחרונים על השפתיים. חמץ שעבר עליו הפסח ולא נמכר לגוי נאסר באכילה ובהנאה. מוצרי חמץ שלא ידוע האם נמכרו לגוי, אין לקנותם אלא א"כ מופיע על האריזה שנאפו לאחר הפסח.

יש לרכז את כל דברי וכלי החמץ במקום מוגדר בבית ולסוגרו היטב, ויכתוב על מקום זה "מכור לנכרי". אצל הרב יפרט על השטר את הכתובת המדויקת, ואת המקומות שבהם נמצא החמץ, ויחתום על שטר הרשאה, ויעשה קנין סודר בבגד השייך לרב, (אבל אין הקנין מעכב), ואין מנהגנו לתת מפתח לרב למקומות המכורים. אם אינו יכול ללכת בעצמו לרב, ימנה שליח בכתב או בטלפון. נוהגים לתת לרב שכר טרחא. במשך החג יש להימנע מלהיכנס במקומות המכורים לנכרי, אלא אם כן יש בכך צורך גדול, כמו"כ אסור לגעת בחמץ במשך החג. מיד עם צאת החג, הרב נפגש עם הנכרי על מנת לקנות ממנו את החמץ, וחוזר החמץ לבעליו.