הלכה יומית

מתקנת אדמו"ר הזקן שמוכרים לנכרי את החמץ באמצעות "ערב קבלן", שמקבל על עצמו אחריות שהנכרי ישלם את כל שוויו של החמץ. כך למעשה אין המוכר מוטרד על כספו, שכן, הערב קבלן מתחייב בשטר, לשלם את כל יתרת החוב של הנכרי לרב, ומכאן והלאה לרב אין שום עסק עם הנכרי – החמץ שייך לנכרי והערב קבלן חייב כסף לרב, ובאם הנכרי לא ישלם, לא יוכל הרב לתבוע את הנכרי אלא את הערב קבלן היהודי. כיום נתפשט המנהג אצל רבבות בני ישראל לעשות את המכירה ע"י ערב קבלן. לרוב, נערכת מכירת חמץ כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את החמץ לנכרי.

כיוון שהמכירה היא מכירה גמורה וחלוטה – ע"פ תורה – אפשר למכור גם חמץ גמור, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. במכירה זו כוללים את כל כלי החמץ שמשתמשים בהם במשך השנה באם יתכן שנשאר איזה חמץ הדבוק בהם (והכלים הנקיים היטב מחמץ יש להצניעם במקום סגור, שלא יבוא להשתמש בהם במהלך החג). אין טובלים את הכלים שנמכרו אחר החג אפילו שהיו ברשותו של הנכרי. אין צורך לכלול במכירה קטניות (באם כתוב שהנם כשרים לפסח.

מנהג חסידי חב"ד שלא למכור לנכרי מאכל או משקה שקיבלו מהרבי, ולכן אוכלים או שותים אותם קודם הפסח. ומבאר הרבי את הטעם לכך משום שזהו היפך כבוד רבו לתתם או למכרם לאינו יהודי. ובמדה ומכרם לנכרי, ישנה שאלה גדולה, האם נותרה במאכל מהקדושה של הצדיק שהייתה בו לאחר שחוזר וקונה את זה מהנכרי.

כדאי לערוך את המכירה אצל הרב מבעוד מועד ולא להמתין לימים הסמוכים לחג, שלא להטריח את הרב העסוק מאוד בזמן זה. הנוסע ממקום למקום (מחו"ל לארה"ק ולהיפך), ישאל רב בנוגע למקום בו עליו לערוך את מכירת החמץ. בחורי ישיבה, צריכים למכור את חמצם הנמצא בישיבה. כמו"כ על הנהלת הישיבה לעשות מכירת חמץ כללית. יש לזכור למכור את חמצו במקום העבודה (משרד, חנות, תאים בכתת הלימוד וכדומה).

יש לרכז את כל דברי וכלי החמץ במקום מוגדר בבית ולסוגרו היטב, ויכתוב על מקום זה "מכור לנכרי". אצל הרב יפרט על השטר את הכתובת המדויקת, ואת המקומות שבהם נמצא החמץ, ויחתום על שטר הרשאה, ויעשה קנין סודר בבגד השייך לרב, (אבל אין הקנין מעכב), ואין מנהגנו לתת מפתח לרב למקומות המכורים. אם אינו יכול ללכת בעצמו לרב, ימנה שליח בכתב או בטלפון. נוהגים לתת לרב שכר טרחא. במשך החג יש להימנע מלהיכנס במקומות המכורים לנכרי, אלא אם כן יש בכך צורך גדול, כמו"כ אסור לגעת בחמץ במשך החג. מיד עם צאת החג, הרב נפגש עם הנכרי על מנת לקנות ממנו את החמץ, וחוזר החמץ לבעליו.

אצל חסידים מקובלים הידורים וחומרות שונות על פי הנהגת רבותינו נשיאינו, אודות הנהגת הבית והכנת המאכלים בחג הפסח. נוסף להידורים המקובלים שהנהיגו רבותינו נשיאנו ונהוגים אצל החסידים כולם בחג הפסח, ישנם המוסיפים עוד חומרות והידורים משלהם על פי המסורת המשפחתית וכדומה. מסיבה זו פשט המנהג להיזהר לאכול ממאכלים שהוכנו בבית הפרטי בלבד ואף להימנע מלאכול אצל אחרים גם כשידוע שהללו נזהרים כמותם. רבנו הזקן אף אמר: "בפסח אין צריך לכבד זה את זה באכילה ושתייה, אבל מותר ליטול בעצמו", אלא שכמובן יש מצווה להכניס אורחים בחג ולתת להם את האפשרות לקחת ולאכול.

מקובל אצל חסידים כי אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה, ומקלפים אותו לפני האכילה ויש המהדרים לעשות זאת בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים. כמו כן נזהרים שלא לאכול בפסח מאכל שנפל על הרצפה, ואם הוא דבר המתקלף והיה קר מקלפים אותו, ויש המקפידים אף שלא להשתמש בכלים צוננים שנפלו על הרצפה ושומרים אותם לפסח הבא, אף שמעיקר הדין ניתן לשטפם היטב ולהשתמש בהם.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).

כחלק מההכנות לשמחת האדם בחג עם בני משפחתו, הזהירה התורה שיש לשתף בשמחה את "הלוי, הגר, היתום והאלמנה". ואמרו חכמים שאלו הארבעה המנויים בפסוק הנם כנגד בני משפחתו "בנך ובתך ועבדך ואמתך", ללמד שעל ידי שדואג לשמח את הנזקקים, אומר לו ה': "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". ומנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה-שמורה (לפחות כזית) לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

על איסור אכילת חמץ וההנאה ממנו בכל ימי הפסח מזהירה התורה "ולא יאכל חמץ", ומכיוון שחייבים כרת על אכילת חמץ וכן נאסר החמץ אפילו בעצם הימצאותו בבית – ב'בל יראה ובל ימצא', לכן החמירו חכמים לאסור תערובת של חמץ יותר מבשאר איסורים (בהם בטל האיסור בשישים וכדומה), ואמרו שחמץ עוברים עליו אפילו ב"משהו", כלומר גם בכמות המזערית ביותר. ומפורסמים דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". משום כך נזהרים מאיסור חמץ בחג הפסח הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשר מחשש חמץ.

איסור אכילת קטניות בפסח הוא מנהג שהתקבל בחלק גדול מקהילות ישראל כתוספת הרחקה מאכילת חמץ בחג הפסח, מפני שישנו דמיון בין תבשילי קטניות לתבשילי דגן, מה שעלול לגרום להחלפה ביניהם, ובפרט אצל אלו שאינם בקיאים במיני המאכלים, שיורו היתר לעצמם לבשל ולאפות בקמח דגן. טעם נוסף מפני החשש שמיני דגן התערבבו עם הקטניות כבר בעת קצירתן ואיסופן אל השקים. ולמעשה קבעו חכמי ישראל את איסור הקטניות כאיסור גמור בפסח (לבני אשכנז), ואין משתמשים בהם ואף לא במוצריהם – כגון בשמנים המונפקים מקטניות. אלא שאין צורך למכרם לנכרי קודם החג, ומותר לשהותם בבית בפסח ואף מותרים הן בהנאה.

נזהרים ביותר ממצה שרויה, ומצד החינוך גם עם הקטנים צריכים להיזהר בזה. ולכן בימי הפסח נוהגים שלא להניח מצות גלויות על גבי שלחן האכילה, שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא ייפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה, וכלי עם דבר לח שנפל בו פירור מצה, נהוג להימנע מלהשתמש בו בפסח זה. כמו כן בחג הפסח נזהרים שלא להעביר את הידיים הלחות על השפתיים (כגון ל'מים אחרונים'), מחשש שיוריי המצה הדבוקים לשפתיו.