הלכה יומית

את הכוס יש לקבל בשתי ידיו – להראות חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כוחו, וכך היא סדר אחיזת הכוס על פי מנהגנו: לאחר מזיגת הכוס, לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו – דרך הורדה מלמעלה למטה – על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, כשארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד ויגביהנו מעל השולחן שלשה טפחים (ולפחות טפח), ויתן עיניו בכוס – בכדי שלא יסיח דעתו ממנו.

אחר אמירת הברכה על הכוס, צריך לטעום ממנו כמלוא לוגמיו, דהיינו כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו יראה מלוא לוגמיו, שיעור זה הוא רובו של רביעית באדם בינוני, ואדם גדול צריך שישתה כמלוא לוגמיו שלו, אך גם באדם גדול אין צורך שישתה יותר מרביעית. ולכתחילה יש לשתות את רוב הרביעית בבת-אחת, ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד, גם אם הפסיק כמה פעמים באמצע – יצא, אך אם שהה במהלך שתייתו יותר מכדי זמן של אכילת פרס – לא יצא.

חובת השתייה מן הכוס מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם (או שימזוג לכוס של השומע לפני ששותה בעצמו), וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון".

את הכוס צריך לשתות כמלוא לוגמיו מיד אחר אמירת הברכה, ואין להסיח דעתו או לזוז ממקומו עד שישתה. ואם הסיח דעתו משתיית כוס זה, או שיצא לחדר אחר אע"פ שחזר למקומו – צריך לחזור ולקדש. ואם הפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו משתייתו – חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואינו צריך לחזור ולקדש; וכן אם נשפך כוס שקידש עליו, יביאו לו כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן' – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש – ואין צריך לחזור ולקדש כל עוד לא הסיח דעתו, ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים.

נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום, מתחילים ביום הראשון מ'דף השער' שכולל את שם המסכת, וביום השני מתחילים דף ב. החל משבת שאחר חג הפסח נוהגים לומר פרקי אבות פרק אחד לאחר תפלת מנחה, ואומרים לפני הפרק את משנת כל ישראל ואחריו את משנת רבי חנניא בן עקשיא, ומנהגנו להמשיך בזה בכל שבתות הקיץ. וכדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון לכל הפחות משנה אחת עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו. בעת אמירת פרקי אבות מזכירים את שם ה' רק כשמובא פסוק שלם.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים ביותר, כמו כלים מטונפים ופסולת מאכלים, אף שהנם מוקצה שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת, עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו בשבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. אלא שדין זה אמור רק כאשר הוא נמצא במקום בו הוא מפריע לאדם, אבל אם היה במקום שאינו מפריע, אסור להזיזו כדין מוקצה.

פח האשפה העשוי מעץ או חרס הינו 'מוקצה' וההיתר לפנותו הוא רק כאשר האשפה מפריעה לאדם, על כן יש להיזהר שלא להניח את פח האשפה מידיו כל עוד מוליכו, שכן במקרה שהניחו במקום בו אינו מפריע לאנשים (על-מנת לפתוח את הפח העירוני וכדומה), תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

טיטול המפיץ ריח רע מותר להניחו בשקית וכדומה קודם השלכתו לפח האשפה בשבת, ואין בזה חשש של 'מבטל כלי מהיכנו', אך יש להיזהר שלא לקשור את השקית שהטיטול בתוכה בשני קשרים, או בעניבה על גבי קשר (כקשירת שרוכי נעליים), אלא יקשור את קצוות השקית קשר אחד, שכן הדבר אסור משום "קושר", וכן יש להיזהר בשקיות אשפה שאין לקושרם יותר מקשר אחד.

כפי שנתבאר בהלכות הקודמות, דברים המאוסים (אף שהם מוקצה) התירו לפנותם משום כבוד האדם. לאור האמור, דנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל כנגדם ואין להלינם בחדר משום רוח רעה שעליהם – אף שנחשבים למוקצה – מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

אסרו חכמים לטאטא את הבית בשבת, שהרי בשעה שמטאטא את הקרקע, הרי הוא "משווה גומות", שמשווה את פני הקרקע שתהיה חלקה וישרה (והדבר אסור משום מלאכת בונה), ונהגו לאסור זאת אף כשהקרקע מרוצפת. עם זאת, כתבו הפוסקים שכיוון שכיום כל בתי העיר מרוצפים, ניתן להקל ולטאטא במקומות המרוצפים. אלא שהיתר זה הוא רק בבתים, אך אין לטאטא בשבת את החצר גם כאשר היא מרוצפת.

אף שכיום הקלו יותר בטאטוא בית מרוצף בשבת, רחיצת הבית אסורה, ובעת-הצורך כגון במקום מטונף ביותר (כשיישנם תינוקות הזוחלים) או בבית רפואה וכדומה, מותר לשפוך מים על הרצפה ולגרפם במגב גומי, אך לא בדברים העשויים להביא לידי איסור סחיטה בשבת. וניקוי והדחת השיש, הכיור והחרסינות שבמטבח ובבית-הכסא בעת-הצורך מותרים, משום שעליהם לא חלה גזירת חז"ל האוסרת את הדחת הקרקע בלבד, ובלבד שלא ישתמשו לשם-כך בדבר העלול להביא לידי סחיטה.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", ועל כן אסור לדבר בשבת על דברים האסורים בשבת, שיעשה אחרי השבת. אך דברים שניתן לעשותם גם ללא חילול שבת (אף שמבחינה טכנית זה בלתי אפשרי כעת), מן הדין מותר לדבר עליהם אם אינו מזכיר מלאכה האסורה בדיבורו, ולמשל הנצרך לצאת (גם למקום רחוק שלא יכול להגיע אליו בשבת) יכול לומר שאחר השבת מתכנן הוא ללכת לשם אך לא יאמר שמתכנן לנסוע לשם.