הלכה יומית

את נרות-השבת יש להדליק סמוך לקבלת השבת, בכדי שיהיה היכר שהודלקו לכבוד השבת, וניתן להדליקן החל מפלג המנחה, ואם הודלקו קודם לכן יש לכבות את הנרות ואח"כ לחזור ולהדליקן ללא ברכה. כמו כן יש להקפיד לקבל את השבת בסמיכות להדלקת הנרות . במקום הצורך כאשר האשה נאלצת לבצע עוד כמה מלאכות לאחר הדלקת הנרות יכולה להתנות שאינה מקבלת את השבת אך בתנאי שתקבל את השבת "לאלתר", וכתבו הפוסקים שזמן זה הוא לכל היותר עד כ10 דקות מהדלקת הנרות. אך לכתחילה אין לסמוך על תנאי זה. וכשאינה יכולה לקבל את השבת לאלתר, תדליק נרות בברכה ובעלה יקבל עליו את השבת לאלתר.

כיוון שהאישה המדלקת נרות-שבת, מקבלת עליה שבת בהדלקה זו ונאסרת במלאכה, משום כך עליה להתפלל תחלה תפלת מנחה שהרי מנחה היא תפלת חול ולאחר ההדלקה עבורה כבר שבת. במידה והדליקה נרות ועדיין לא התפללה מנחה יש שכתבו שתתפלל פעמיים תפלת ערבית כ"תשלומין" למנחה. אולם יש שכתבו שאם היא מתפללת מנחה מיד לאחר ההדלקה הדבר אפשרי, שכיוון שהיה בדעתה להתפלל נחשב כאילו לא קבלה את השבת בהדלקה, ובדיעבד גם כאשר חלף זמן ממושך מההדלקה יש פוסקים שהתירו שתתפלל מנחה.

בדורות האחרונים דנו הפוסקים בשאלה האם ניתן לצאת ידי חובת מצוות הדלקת-נרות-שבת קודש ע"י הדלקת התאורה החשמלית, שכן די בתאורה חשמלית "שלא יכשל בעץ או באבן", אלא שלכתחילה יש לקיים את המצווה על ידי הדלקת נרות דווקא, שניכר שההדלקה מיוחדת לכבוד שבת. אולם בעת-הדחק כגון בבתי-רפואה וכדומה, כשלא מתאפשר בשום אופן להדליק נרות, יש לקיים את מצוות נרות-השבת במנורות החשמל, ואם הייתה מנורת החשמל דולקת מכבר, יש לכבותה ולהדליקה לכבוד שבת, ולפוסקים רבים יכולה האשה אף לברך על הדלקה זו, ולמעשה יש לפנות לרב מורה הוראה ולעשות כהנחייתו.

תקנו חכמים להדליק את נרות השבת בסמוך לכניסת השבת, משום שלום בית (בכדי שלא יכשלו בעצים ובאבנים), משום עונג שבת ומשום כבוד השבת. את מצוות הדלקת-נרות-שבת תקנו חכמים לגברים ולנשים כאחד, אלא שיש לאשה עדיפות במצווה זו. וכמה טעמים נאמרו בדבר, ומהם מפני שהנשים מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, וכן משום שבחטא עץ-הדעת כבתה האשה נרו של עולם, לכן כתיקון קבלה את הדלקת נר-שבת. אלא שרצוי שאף לבעל יהיה חלק בכך, ולכן יסדר את הנרות והגפרורים וכדומה. וכן רצוי שידליק את התאורה במקומות הנדרשים בבית, ובכך ייטול חלק במצווה.

מעיקר תקנת חכמים מצוות הדלקת נר-שבת קודש היא בנר אחד, שיאיר בעת הסעודה ובכל מקום שהולך בבית בשבת, בכדי שלא ימעד ויכשל בהליכתו. עם-זאת כתבו הפוסקים שכל אשה נשואה תדליק שתי נרות כנגד "זכור" ו"שמור". ויש שנהגו להוסיף על מספר הנרות, ורווח המנהג שבכל לידה מוסיפים עוד נר כנגד הנולד שיאיר מזלו. והכלל בזה הוא, שמותר להוסיף אך אסור לפחות ממה שהורגלו. עוד כתבו הפוסקים, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, עליה להוסיף מעתה עוד נר על הנרות שרגילה להדליק, בכדי להזכיר לה להיזהר שלא לשכוח. אולם אם לא הדליקה מחמת אונס, ולא מתוך שכחה אינה צריכה להוסיף נר כנגד זה.

אף על פי שאסור לבקש בשבת מבעל המכולת שיביא לו מוצר במשקל מסויים, יכול הוא לבקש ממנו במספר יחידות של דברי מאכל או משקה כגון שיאמר לו את מספר הבקבוקים שמעוניין, כיוון שאין מספר זה מבטא מכירה אלא כך הדרך לתאר את הכמות הנצרכת. ובלבד שיזהר שלא יזכירו את סכום המוצר. כמו כן כאשר צרך הלוקח בעבר מוצרים זהים מחנות זו, אסור להם לדבר על חובו המצטבר ולחשב אותו יחד עם מה שהוא לוקח בשבת.

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ויש שכתבו שאנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה, אלא שבפועל המנהג הוא שלא להחמיר בזה.

אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת, גזרה שמא יכתוב, ואפילו חשבון שעבר כבר אלא שעדיין צריך לזכרו כגון לחשב האם סיים לשלם לעובדיו או שעדיין חייב להם, אסור – שמא יכתוב את הסיכום לזכרון. אבל אם ידוע לו שסיים חובו וחשבון זה הוא שלא לצורך כלל – לא חששו בכך שמא יבוא לכתוב, ומותר, אלא שגם בחישובים אלו אין להרבות מפני שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת.

אסור לקנות ולמכור בשבת, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, הדבר אסור, וכפי שמתואר בנחמיה שכאשר הגיע נחמיה לירושלים מצא שקיימו יום שוק בשבת, והוכיח את העם על כך שמחללים הם את השבת בכך, בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, בראותו זאת ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. נמצאנו למדים שאסור לפתוח חנות ולמכור ולקנות בה בשבת גם אם הגוי משלם או לוקח בעצמו את התשלום.

מן האמור "וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך" למדו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפצי חול שלו ביום השבת. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב. וכן אסור לשכור או להשכיר בשבת, אף אם אינו מוסר לו את החפץ בשבת, אלא מוכר או משכיר בדבור בלבד, – איסור זה הוא גם אם אינו מסכם עמו על דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות – אסור.

מותר לקחת מבעל החנות מיני מאכל ומשקה בשבת בהקפה, (כאשר המוצרים הנם לצורך השבת), אך בתנאי שכשלוקח לא יזכיר לו סכום כסף כלל, כלומר שלא יסכם אתו שרוצה שיתן לו על סך סכום מסוים וכן לא יבקש ממנו במדה מסוימת, כגון שיביא לו במשקל של מספר גר' או ליטרים של שתייה, אא"כ כך רגילים לכנות את המוצר (כגון בקבוק של ליטר וחצי). כמו כן יש להקפיד שכשמבקש את המוצרים לא יאמר "מכור לי", אלא "תן לי".

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.