הלכה יומית

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו אף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אלא שכיוון שנחלקו הפוסקים אודות חיובה של האשה בהבדלה, לכן מי שכבר יצא ידי-חובת הבדלה לא יבדיל לנשים בלבד, אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות, אך האיש לא יצא ידי-חובתו בהבדלת האשה.

לאחר ששתה מיין ההבדלה יברך ברכה מעין ג' על הגפן. ואף אם רוצה לסעוד סעודת "מלווה-מלכה" מיד לאחר הבדלה, אך אין בדעתו לשתות יין ב"מלוה מלכה" ואיננו מזמן על הכוס – צריך לברך ברכה-אחרונה לפני הסעודה. ואינו נפטר בברכת-המזון; ולכן גם אם שכח ולא בירך ברכה מעין ג' על היין לפני הסעודה, יברך בתוך הסעודה, לפני ברכת-המזון, אך אם נזכר לאחר ברהמ"ז, לא יברך.

גיל החינוך למצוות הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות אך אסור להוריו לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לתת לו מאכל זה. אבל לגבי איסור האכילה קודם הקידוש אין מקפידים עם הילד אלא נותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

נאמר: "זכור את יום השבת'", וביארו הפוסקים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר התפלה הנו מדרבנן. ולכן היו שכתבו שאשה שלא התפללה בליל שבת נותר חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, רמת חיובו היא מדרבן, ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה נהוג שאין חוששים לכך ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.

מלאכה שהיא לצורך השבת, כגון, לתפור בגדים לצורך שבת – מותר לעשותה כל היום, כיון שאסרו לעשות בערב שבת רק מלאכה שאינה לצורך השבת. אלא שאם עושה את המלאכה לחברו – צריך שיעשה את המלאכה בחינם. שכן, כאשר נוטל האומן את שכרו מחברו הרי זה כאילו נעשית המלאכה בעבור השכר שיקבל, ואין הדבר נחשב כמלאכה הנעשית לצורך השבת.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול; ומצווה מן המובחר שהתספורת תהיה בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת, וכן מותר לספר יהודי בערב שבת כל היום, ואפילו תספורת כזו המוגדרת כ"מעשה אומן" מותרת בערב שבת. ואף מותר ליטול עליה שכר כיוון שהתספורת היא מלאכה שניכר בה שנעשית כעת לצורך השבת. כמובן שכל האמור הוא כאשר הדבר מתאפשר מבחינה הלכתית, אך בימי הספירה ובין המצרים אסור להסתפר גם בערב שבת, וכן למעשה מקפידים שלא להסתפר בראש חודש גם כאשר הוא חל בערב שבת.

לא אסרו מלאכה בערב שבת אלא במלאכה שקובע את עצמו עליה, אבל מותר לעשות מלאכה עראית גם אם מלאכה זו אינה לצורך השבת, ולכן מותר לכתוב לרעיו בערב שבת. וכן תפירת כפתור בבגד או גיהוץ מספר בגדים כאשר ידוע מראש שההתעסקות בהם אינה אורכת זמן רב. כיוון שכל איסור עשיית מלאכה בערב שבת עיקרו הוא שלא לעשות מלאכה דרך קבע – בכדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת, אולם מלאכה עראית שאין זמנה נמשך, מותרת.

עשיית מסחר בערב שבת לא נחשבת כמלאכה ומותרת אף מן המנחה ולמעלה – כיוון שאסרו רק מלאכה גמורה. אלא שלמעשה בערבי שבתות ראוי לסגור את החנויות כשעה קודם צאת הכוכבים (כ-40 דקות קודם השקיעה), ואפילו אם החנות מוכרת צרכי שבת יש להקפיד לסוגרה כשעה לפני צאת הכוכבים, כיוון שלפעמים עלול להמשך המשא ומתן עד הלילה ממש ויבואו לידי מכשול חלילה.

יש אומרים שהאיסור לומר דברים שבכתב בעל-פה נאמר רק במצב שמוציא אחרים ידי-חובתם, אלא שלמעשה פוסק אדה"ז שיש להיזהר בכל-מצב מלומר דברים שבכתב בעל-פה, וכתבו הפוסקים שכיוון שיש-האומרים שהאיסור נאמר מעיקרו בהוצאת אחרים, לכן יש להיזהר בזה בייחוד כשמוציא אחרים ידי-חובה כגון בקריאת-התורה או הפטרה, שיקפיד לקרוא כל מילה ומילה מתוך הכתב דווקא, וכן הש"ץ כשאומר "אני ה' אלוקיכם אמת" שמוציא בזה את השומעים, ויש אומרים שאף כאשר אומר "ויכולו" בקידוש ומוציא אחרים יזהר לאמרו מתוך הכתב דווקא.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת-השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הפוסקים עד כמה צריך להיות מקום הקידוש בסמיכות למקום הסעודה, והיו שהחמירו שלא לקדש שלא במקום הסעודה אפילו באותו החדר, ולכן לכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש, ואם צריך לסעוד במקום אחר עליו לכוון על כך בעת הקידוש.

אודות חיוב הקידוש במקום הסעודה, כתבו הפוסקים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד. יצוין כי בסעודת הלילה לכתחילה לא יאכל מזונות לאחר הקידוש בכדי שיוכל לאכול את עיקר סעודת השבת לשובע.

מיד לאחר אמירת הקידוש יש צורך לשתות מן היין. חובת השתייה מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם, וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון", וכך נהג הרבי בד"כ כשקידש עבור הרבנית.