הלכה יומית

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת-השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הפוסקים עד כמה צריך להיות מקום הקידוש בסמיכות למקום הסעודה, והיו שהחמירו שלא לקדש שלא במקום הסעודה אפילו באותו החדר, ולכן לכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש, ואם צריך לסעוד במקום אחר עליו לכוון על כך בעת הקידוש.

אמרו חכמים: "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם". כלומר העובר על איסור חכמים ועושה מלאכה שאסרו לעשותה בערב שבת, לא יצא מרווח מאותה המלאכה לעולם (ומה שמרוויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). טעם הדבר שאסרו חכמים לעשות מלאכה בערבי שבתות הוא, בכדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת. ואחר שתקנו חכמים שלא לעשות מלאכה בערבי שבתות, חל האיסור על הכל ואפילו על מי שאינו צריך כלל להתעסק בצרכי שבת כגון מי שמתארח בשבת או המתגורר בפנימייה וכדומה שלא עליו מוטל להתעסק בצרכי שבת – אף עבורו חל איסור עשיית המלאכה בערב שבת, כיוון שלא רצו חכמים לחלק בגזירתם בין סוגי האנשים ואסרו את המלאכה על הכל.

נחלקו הראשונים ממתי חל איסור עשיית המלאכה בערבי שבתות, יש שכתבו שאסור לעשות מלאכה החל מן הזמן הנקרא – "מנחה גדולה" שהוא חצי שעה (זמנית) לאחר חצות היום. והיו לעומתם שהתירו את המלאכה עד זמן "מנחה קטנה" שהוא שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום. ולמעשה פוסק אדה"ז שניתן להקל כדברי האומרים שאיסור עשיית המלאכה בערבי שבתות חל מזמן "מנחה קטנה", ועד זמן "מנחה קטנה" מותר לעשות מלאכה. ושכיר העושה מלאכה אצל בעל הבית, לכתחילה עליו להתנות עם בעל הבית שבערב שבת יסיים את עבודתו עד זמן "מנחה קטנה" (אם אין הרגילות שם לסיים העבודה בע"ש בשעה מוקדמת).

אמרו חכמים שנברא האור במוצאי-שבת הראשון לבריאה, כאשר נטל אדם הראשון שתי אבנים והקיש זו בזו ויצא מהן אש, ולזכר כך תקנו חכמים שיברכו במוצאי שבת על בריאת האש. טעם הדבר שרק על האש תקנו שיברכו עליה בעת בריאתה הוא משום שאף אנו חווים את בריאת האש בכל מוצאי שבת, שכן נאסר האור בשבת והותר במוצאי-שבת והרי זה כאילו נברא עתה מחדש, ולכן מברכים עליו בשעת בריאתו.

בשונה מברכת ההבדלה – ברכת האש לא ניתנת להשלמה במועד אחר, כיוון שעת יצירתו של האש הוא במוצאי שבת. ואף מי שאין לו כוס להבדיל (או בזמן שאין מבדילים כליל תשעה באב) – צריך לברך על האש מיד בראייתה. אבל אם אין לו אש, אין צריך לחזר אחריה, כדרך שצריך לחזר אחר שאר המצוות, מפני שברכה זו נתקנה רק לזכר בריאת האש. יש אומרים שעל ברכת הנר ברבים לא יברך כל אחד מהנוכחים בעצמו, אלא יברך אחד מהם ויוציא את כולם ידי חובתם, משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו. ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה.

נר שהודלק בשבת אפילו הדליקו גוי לצורך עצמו אין מברכים עליו, אלא אם כן הודלק לצורך חולה יהודי. אך נר שהיה דולק מערב שבת עד מוצאי שבת, מברכים עליו במוצאי-שבת, בתנאי שהודלקה בשביל להאיר בלבד, לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, או נרות נשמה שלא נועדו להאיר. ונהוג לכבות את הנר מן היין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, וזאת בכדי שיהיה נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצווה.

בנוסח הברכה על האש אומרים: "בורא מאורי האש", לשון המבטא ריבוי מאורות, ועל כן מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה. ונוהגים להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ושני נרות המקורבים זה לזה עד שהשלהבות מתחברות – נחשבים כאבוקה, שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה וחברם לנר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מודבקים יחדיו, כיוון שהנם כגוף אחד. ואף כשמברך על נר אחד יברך "בורא מאורי האש", כיוון שהאש מורכבת מכמה גוונים.

בכדי לברך על האש, יש להביט בה מטווח ראיה, המאפשר את ההנאה ממנה, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כמו כן יש לראות את האש עצמה, ומי שעומד מן הצד ואינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול ליהנות מאורה ולהכיר בין מטבע למטבע – אינו מברך עד שיוכל לראות את השלהבת.

לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.

עבור ה"לחם משנה" מקפידים שיהיו החלות שלימות ולכן יש להשתדל שלא להסיר את המדבקה שעל החלות קודם בציעה; כשאין חלות שלימות ל"לחם-משנה", אלא ישנם שני חצאי לחם, ניתן לחברם יחד בעץ או באיזה דבר שאינו מוקצה, באופן שלא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לעניין "לחם-משנה". אבל אם יש לו לחם שלם – אין לסמוך על זה. ואם לא היה חתוך ומופרד לגמרי, אלא שהיה חתוך רק מעט – נחשב כשלם ל"לחם-משנה". שכל עוד אוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו, הרי הוא כשלם; כמו כן כשאין לו פת נוספת ללחם משנה ניתן לצרף גם פת הבאה בכסנין.

המסובים בסעודה יוצאים הם ידי חובת "לחם-משנה" בשמיעת בעל-הבית המברך "המוציא", על חלותיו ואוכלים מהן. בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך, על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי ששמע את ברכת המוציא מהבוצע קודם שנטל את ידיו יצא ידי חובת לחם משנה, אפילו שלא יצא ידי חובת ברכת "המוציא". ומן הדין יוצאים המסובים מבעל-הבית אף בברכת "המוציא", אלא שמפני שקשה להיזהר מהפסק, וכן כיון שצריך שתהיה כוונת המברך להוציא ידי-חובה וכוונת היוצא לצאת ידי-חובה – נוהגים שכל אחד ואחד יברך לעצמו, כשמגיעה הפרוסה לידו.

על הפסוק העוסק באכילת המן בשבת, "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'", אמרו חכמים שיש בו רמז לשלוש סעודות-השבת. כיוון שבפסוק זה נאמר שלש פעמים "היום". ועיקר סעודת השבת היא בפת, משום שנאמר אודות המן: "הוא הלחם". ואף מפני שהלחם הוא עיקר סעודת האדם. לכתחילה, יאכל פת מעט יותר מכביצה (כ-54 גרם), לפי שעד שיעור זה נקרא אכילת עראי. ואם אינו יכול יוצא ידי-חובתו בכזית (כ-27 גרם). ולמנהגנו אוכלים פת בסעודת הלילה ובסעודת הבוקר -ובבוקר ניתן לצאת ידי-חובה במיני מזונות- אבל לסעודה שלישית יוצאים בטעימה כלשהי.