הלכה יומית

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל-שבת, נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

עבור ה"לחם משנה" מקפידים שיהיו החלות שלימות ולכן יש להשתדל שלא להסיר את המדבקה שעל החלות קודם בציעה; כשאין חלות שלימות ל"לחם-משנה", אלא ישנם שני חצאי לחם, ניתן לחברם יחד בעץ או באיזה דבר שאינו מוקצה, באופן שלא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לעניין "לחם-משנה". אבל אם יש לו לחם שלם – אין לסמוך על זה. ואם לא היה חתוך ומופרד לגמרי, אלא שהיה חתוך רק מעט – נחשב כשלם ל"לחם-משנה". שכל עוד אוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו, הרי הוא כשלם; כמו כן כשאין לו פת נוספת ללחם משנה ניתן לצרף גם פת הבאה בכסנין.

המסובים בסעודה יוצאים הם ידי חובת "לחם-משנה" בשמיעת בעל-הבית המברך "המוציא", על חלותיו ואוכלים מהן. בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך, על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי ששמע את ברכת המוציא מהבוצע קודם שנטל את ידיו יצא ידי חובת לחם משנה, אפילו שלא יצא ידי חובת ברכת "המוציא". ומן הדין יוצאים המסובים מבעל-הבית אף בברכת "המוציא", אלא שמפני שקשה להיזהר מהפסק, וכן כיון שצריך שתהיה כוונת המברך להוציא ידי-חובה וכוונת היוצא לצאת ידי-חובה – נוהגים שכל אחד ואחד יברך לעצמו, כשמגיעה הפרוסה לידו.

מי שכבר קיבל שבת ונזכר שצריך הוא לעשות עוד דברים שלא ניתן לעשותם בשבת, כתבו הפוסקים לעניין מצווה שניתן לקיימה כגון מי שקיבל שבת בערב שבת חול המועד סוכות, ולא היה ברשותו לולב, ולאחר שקיבל שבת (אך קודם השקיעה) הזדמן לו לולב, ייטול את הלולב אך ללא ברכה, וכן הוא הדין ביתר המצוות. ויש שכתבו שאף לעניין יתר המלאכות שנזכר שלא עשה וכבר קיבל את השבת, יכול לחזור בו מקבלת השבת כשם שניתן להתיר כל נדר, ע"י שלשה שיתירו לו כדין. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להימנע מכך, שיכול לבקש מיהודי אחר שעוד לא קיבל שבת שיעשה עבורו את המלאכה.

על יום הכיפורים נאמר: "שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ואף שהתענית היא בעשירי בתשרי נאמר שהצום חל "בתשעה", ומכך למדו חכמים שיש להוסיף מחול על הקודש, ולקבל את יום הכיפורים מבעוד יום, כמו כן ביציאת יום הכיפורים צריך להוסיף מחול על הקודש, שכן נאמר: "מערב עד ערב", הרי שיש להמשיך את קדושת היום עד הערב. וממה שנאמר "תשבתו שבתכם" למדו חכמים שיש לנהוג כך אף ביתר המועדים ובשבתות; מצווה זו של "תוספת-שבת" הינה חובה ואף נשים מחויבות במצווה זו.

זמן "תוספת-שבת" אין לו שיעור, ומקיים מצווה זו ע"י שמקבל את השבת זמן מה קודם שקיעת החמה ובכך מוסיף הוא מחול על הקודש. תוספת זו חייבת להיות קודם השקיעה, כיוון שלאחר שקיעה עשיית מלאכה אסורה גם ללא קבלת השבת כיוון שזמן זה הוא ספק לילה. וכתבו הפוסקים בדעת אדה"ז שהזמן המינימלי למצוות קבלת שבת, הוא ארבע דקות קודם השקיעה, ויש הסוברים שהזמן המינימלי הוא כ2 דקות. הזמן המוקדם ביותר לקבלת "תוספת-שבת" הוא מפלג המנחה שהוא שעה ורבע זמניות קודם השקיעה.

משעת קבלת "תוספת-שבת" אסור לעשות מלאכה, ורק דברים שהתירו לעשות בבין השמשות הותרו לאחר קבלת "תוספת-שבת" (אם עדיין לא התפלל ערבית). ולמשל בשעת הדחק התירו להפריש חלה בארץ ישראל כשלא הופרשה קודם לכן (כאשר אין לו חלות אחרות), וכן התירו לומר לגוי לעשות מלאכות מסוימות אף שבשבת אסור לומר לגוי לעשות מלאכה, בזמן "תוספת-שבת" (גם אם התפלל כבר ערבית) התירו באופנים מסוימים, כגון לומר לו להדליק נר של יארציי"ט. מי שענה "ברכו" או התפלל ערבית של ליל שבת, גם אם זה היה לפני השקיעה נחשב שקיבל עליו את השבת, ואסור בכל איסורי שבת.

מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה, ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שבקבלת "תוספת-שבת" קודם זמנה קיבל על עצמו רק איסורים התלויים ונעשים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו ולכן מותר שאחר יעשה עבורו את המלאכה.

נחלקו הפוסקים האם ניתן להתפלל תפלת מנחה של ערב שבת לאחר קבלת "תוספת-שבת". ולמעשה כתבו פוסקים רבים שמי שקיבל על עצמו "תוספת-שבת" עדיין יכול להתפלל מנחה של חול, כיוון שהמניעה להתפלל תפלת חול לאחר קבלת השבת נאמרה רק למי שמקבל שבת עם הציבור בעניית ברכו (או האשה בהדלקת נרות) ולא על היחיד. לפיכך כתבו הפוסקים, שמי שעוד לא התפלל מנחה וזמן השקיעה קרב, מוטב שיקבל עליו "תוספת-שבת" תחלה ואח"כ יתפלל מנחה של חול. יצויין כי מי שימלאו לו י"ג שנה בשבת, אף אם קיבל את השבת מוקדם, אינו נחשב עדיין כ"בר-מצווה", ואינו יכול לגשת כשליח ציבור עד הלילה ממש.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן, היא מלאכת הדש, שמהותה היא פירוק שני דברים הדבוקים כשהאחד מכסה על משנהו, ותולדתה של מלאכה זו היא הסחיטה שאף היא מפרידה את המשקה מן המאכל שהיה כנוס בו מתחילה. ומכאן למדו שמלאכה זו ותולדתה אסורות בשבת. מן התורה איסור הסחיטה בשבת הוא בזיתים וענבים שמהם מפיקים משקאות חשובים – השמן והיין. אולם שאר הפירות כתותים ורימונים שרגילים לסוחטם, אסורים בסחיטה מדרבנן. וכיוון שכיום רגילים לייצר כמעט מרוב הפירות משקים או תרכיזים שונים לשם שתיה, ע״כ כתבו הפוסקים שאיסור הסחיטה בשבת קיים אף ביתר הפירות.

איסור סחיטת הפירות במהותו הוא כאשר המטרה היא להוציא מהפרי מיץ כדי לשתותו, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך משקה, וכן אין לסחוט לימון לתוך סוכר על מנת לערבו עם משקה. אבל אם המטרה להוסיף טעם בתבשיל, מותר לסחוט פירות לתוכו. ולכן מותר לסחוט לימון לתוך סלט ירקות, או על שניצל דג וכדומה, אף שהטיפות לא ייבלעו בתוך הדג, כיוון שהן נועדו לשיפור טעמו הרי הן טפלות לו ונחשבות כחלק ממנו.

מותר לסחוט פרי לתוך רטבים סמיכים, גבינות ודייסות סמיכות, ובתנאי שאינם דלילים ולא ניתן לבולעם ללא הלשון כיוון שהם בגדר מאכל ואם הם נבלעות בשתיה ללא הלשון הרי הם כנוזל ואסור לסחוט לתוכן. ולכן מותר בשבת לסחוט לימון לתוך טחינה סמיכה בכדי להוסיף בה טעם, שכן במקרה זה מוגדר הדבר כתיקון מאכל. אך במיני יוגורט ודומיהם כשהם מימיים, אין לסחוט לתוכם פירות משום שנחשבים הם כמשקה.