הלכה יומית

אסרו חכמים בערב שבת לקבוע סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול – מפני כבוד השבת, שעל ידי שמרבה באכילה ושתייה, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי, והזהירו חכמים אודות חומרת אי ההקפדה על כך. איסור זה מתחיל אף מהבוקר. אולם סעודה קטנה שרגיל בה בימות החול – מן הדין מותר לאכלה בכל היום אפילו סמוך לחשיכה. אבל מצווה להימנע מלקבוע סעודה זו מתחילת שעה עשירית ואילך (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת לתיאבון. ויש שהמליצו לאכול טוב עד שעה עשירית שעל ידי כך נקל יותר להימנע מאכילה מיותרת בהמשך היום.

ההימנעות מאכילה משעה עשירית היא בסעודה של פת משיעור כביצה (54 גרם), אולם פירות ותבשיל מזונות מותר לאכול כל היום אפילו בשיעור של יותר מכביצה אם אינו קובע סעודתו עליהם. אלא שגם במאכלים אלו יזהר שלא יתמלא מהם כיוון שטעמה של הגבלת האכילה בערב שבת הוא שיהיה תאב לאכילת סעודת שבת, לכן יש לדאוג שלא לאבד את התיאבון לסעודת הלילה. ולכן יש להיזהר כשנמצאים בערב שבת בבתי הארחה וכדומה, ומוגשת שם ארוחת צהריים חגיגית שאינו רגיל בה בכל יום, שלא יתמלא ממנה.

כיוון שעיקר סעודת השבת היא על הלחם, לכן גם לאחר הקידוש – לכתחילה – מצווה להמנע מאכילה קודם נטילת הידיים ואכילת הפת קודם, שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם – לא יאכל את הפת לתיאבון כיוון שהוא סמוך ממש לסעודה.

סעודת מצווה שזמנה ביום שישי, כגון סעודת מילה, וסעודת פדיון הבן בזמנה ביום ל"א ללידה מותר לעשותה בו ביום. אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה עשירית. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ואף בעלי הברית – המוהל והסנדק; ובסעודת פדיון הבן – הכהן נחשב הוא כאחד מבעלי המצוה.

המשתתפים בסעודת מצווה שזמנה בערב שבת, אף על פי שמותרים הם לאכול שם (אם הם מהמניין המצומצם), עם זאת ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר כך לאכול סעודת שבת לתיאבון, אלא ישאירו מקום עבור סעודת השבת; אך אם אם אח"כ אינו יכול לקיים סעודת שבת, יעשה קידוש ויאכל מזונות וכדומה, ויאכל למחרת ביום שלוש סעודות.

כשחל יו"ט או פורים בערב שבת, מותר לאכול סעודת יו"ט, אף שהיא סעודה גדולה, כיוון שזהו זמנה, אלא שאף אותה ראוי להתחיל קודם השעה העשירית (וסעודת פורים לפני חצות), ולסיים אותה לפני השקיעה ולברך ברכת המזון. ואחרי ערבית אוכלים סעודת שבת, כבכל ליל שבת. בהלכה מובאת אפשרות להמשיך את הסעודה לתוך השבת, ובעת השקיעה מכסים את הפת שעל השולחן, מוזגים כוס יין, ומקדשים קידוש של שבת בלי לברך ברכת "בורא פרי הגפן" (כיוון שכבר ברכו בסעודה על היין), ואחר כך מגלים את הפת וממשיכים בסעודה (כמובן מבלי לברך ברכת "המוציא" שוב). ובזה כבר יוצאים ידי חובת סעודת שבת. ואמנם כך נהג הקהל בשנים הראשונות בהתוועדויות עם הרבי, אולם בשנת תשד"מ הורה הרבי לקהל, להפסיק את סעודת החג בברכת המזון קודם השקיעה, ולא להמשיכה אל תוך השבת.

נאמר בגמרא, שבערב שבת מצווה לרחוץ במים חמים כחלק מההכנות לשבת, (כלומר, המקיים מצווה זו מקבל עליה שכר, אף שאינה חובה גמורה), וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש לרחוץ את כל גופו בסמיכות לשבת מפני כבוד השבת. ואם אינו יכול לרחוץ את כל גופו במים חמים, לפחות ישתדל לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים חמים. כמו כן מצווה לחפוף את הראש בכל ערב שבת, וכן נהוג שבערב שבת טובלים במקווה.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול – חוץ מימי ספירת העומר וימי בין המצרים בהם אין מסתפרים; ומצווה מן המובחר להסתפר בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת. ואם אין באפשרותו להסתפר בערב שבת ממש בשל עיסוקי הכנת צרכי שבת, יסתפר ביום חמישי, על מנת שיסמוך את התספורת לשבת ככל האפשר. אולם כאשר ערב שבת הוא ראש חודש, נהוג שלא להסתפר בו על פי הזהרת רבי יהודה החסיד בצוואתו, מפני הסכנה שבדבר.

כחלק מהכנת הגוף לשבת, מצווה ליטול את הציפורניים בכל ערב שבת (ולא ביום אחר), ונהוג שלא ליטול ציפורניים ביום חמישי, מפני שהציפורניים מתחילים לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחן, ואם יגזרם ביום חמישי הרי יתחילו לגדול בשבת. ויש שהזהירו שלא לקצוץ ציפורני הידיים והרגליים ביום אחד, מפני חשש סכנה, ולכן נהוג שאת ציפורני הרגליים נוטלים בליל שישי, והידיים ביום שישי.

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, עליו לסיים את תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו, ולכן במקרה זה לא יחזור לומר "אתה-חוננתנו" אפילו ללא חתימת ברכת חונן הדעת משום הפסק בתפילה. וכן אם נזכר קודם ברכת "שומע-תפילה" לא יאמרה שם, כיוון שההבדלה אינה שייכת ל"שומע-תפילה".

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, (ויש להיזהר בזה ביחוד כשחל תשעה-באב במוצאי-שבת), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה לפניה נהג שלא כהוגן).

מן הדין מותר להבדיל על הכוס בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ולכן לכתחילה יש להתפלל ערבית קודם ההבדלה על הכוס ועשיית מלאכה. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית צריך להזכיר ההבדלה בתפילה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה הייתה בתפילה. וכן מי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.