הלכה יומית

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, (ויש להיזהר בזה ביחוד כשחל תשעה-באב במוצאי-שבת), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה לפניה נהג שלא כהוגן).

מצות עשה מן התורה לקדש את השבת, כפי שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בהזכרת שבח וקידוש בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין. ואחר כך כשהעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו.

כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפילות תקנו את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן-הדעת", מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קודש לחול חכמה היא, ולפיכך קבעוה בברכת החכמה "חונן-הדעת". טעם נוסף לכך הוא מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת, ובמוצאי-שבת קודם ההבדלה הרי הוא כשבת, לכן קבעו את נוסח ההבדלה בתפלה קודם שאלת צרכיו בברכות האמצעיות של תפלת שמונה עשרה. ואומרים תחילה "אתה-חונן", ואחר כך את נוסח ההבדלה "אתה-חוננתנו" וחוזרים להמשך ברכת "אתה-חונן" בתוספת אות ו' החיבור "וחננו מאתך".

אחת המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת הקצירה, שהיו קוצרים את הצמחים של הסממנים שצבעו בהם את העורות. מכאן למדו חכמים שמלאכה זו ותולדותיה נאסרו בשבת, ובכללה נאסרה התלישה בשבת. ועשו סייג למלאכה ואסרו להשתמש באילן בשבת, שמא תוך כדי השימוש בו יבואו לתלוש ממנו. ולכן אסור לעלות על האילן בשבת. ואפילו מערב שבת אסור לעלות על העץ על מנת לשהות עליו בשבת, שבהישארותו עליו הוא משתמש בו. ומי שעלה על העץ בשוגג מותר לו לרדת בשבת. אבל אם עלה בשבת במזיד על האילן, קנסו אותו חכמים שלא ירד ממנו עד צאת השבת. ויש שכתבו שאם הוא יכול לרדת בקפיצה מבלי להשתמש בעץ, מוטב שיעשה זאת, שכן אם יישאר על העץ כל השבת, ישנם סיכויים גדולים שינענע את העץ ולכן מוטב שירד, ובפרט אם התיישב בשבת על גזע נמוך עליו לקום ממנו מיד ולא להישאר עליו.

אף שאסרו לעלות על האילן בשבת, וכן אסור להזיזו מפני שהוא מוקצה, עם זאת, לגעת בו מותר ובתנאי שלא יזיז האילן ע"י נגיעתו, ולכן מותר להישען על אילן חזק ובריא שכן בוודאות לא יזיזו ע"י כך. ויש אומרים שזהו בתנאי שלא נשען חזק. ובארו הפוסקים שאיסור השימוש במחובר בשבת הוא באילן או בדומה לו, כגון שיחים שיש להם ענפים קשים, אולם על מיני עשבים רכים לא גזרו. לפיכך אף שאסור להזיז עשב רך בידיו מפני שהוא מוקצה, מותר לשבת על הדשא למרות שעל ידי כך היושב מזיז עשבים. וכן מותר ללכת או לרוץ על גבי עשבים בשבת אפילו כשהוא יחף, ולמרות שיתכן שבדרך הליכתו יידבקו עשבים לרגליו וייתלשו, משום שההולך אינו מתכוון לכך וגם אין הכרח שיתלוש עשבים. אבל כאשר ברור שייתלשו עשבים בדרך הליכתו (כגון שהם ארוכים וגבוהים והולך מהר), אין ללכת עליהם.

אסרו חכמים להניח חפצים על העץ או לקחת חפצים שהיו מונחים עליו, ואפילו אם היו מונחים שם מערב שבת. כמו כן כתבו הפוסקים, שיש להיזהר שלא להניח על האילן בערב שבת חפצים שצריכים להשתמש בהם בשבת. ואפילו אם הייתה שקית על העץ מערב שבת ורוצה להכניס לתוכה חפצים או להוציאם אסור, ואם הייתה השקית מונחת על מסמר התקוע בעץ מותר.

כשם שאסרו חכמים להשתמש באילן בשבת, כמו כן אסרו להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדיו מותר. מטעם זה דנו הפוסקים בשאלת השימוש בערסל שאינו מחובר ישירות לעץ אלא תלוי הוא על מוט שמחובר לעץ, ולמעשה כתבו הפוסקים, שמותר להשתמש בערסל זה בשבת, רק כאשר העץ יציב ולא מתנדנד בשעת השימוש בו.

פרי שעומד לאכילה, אסור להריח בו בשבת כל עוד מחובר הוא לעץ, שמא יתלוש את הפרי על מנת לאוכלו. אבל מותר להריח צמחים ריחניים המחוברים למקור צמיחתם, מפני שאין למריח סיבה לקוטפם, שהרי אפשר להריח אותם בעודם מחוברים. אלא שאם בא הריח מענפי העץ, אסור לאחוז בידיו את הענפים בכדי להריחם, משום שדינם הוא כדין אילן שאסור להזיזו.

מותר לאדם להעמיד את בהמתו על יד עשבים מחוברים כדי שתאכל מהם, ואין בזה איסור "קוצר", משום שהבהמה אוכלת לעצמה, ואף שהצטווינו על שביתת הבהמה בשבת, אין צורך להקפיד על כך שתשמור שבת בעצמה.

דנו הפוסקים האם מותר להשחיל את שרוכי-הנעליים בשבת, ולמעשה פוסק אדה"ז שאם הרצועות היו מושחלות כבר בנעליים ואחר-כך נשמטו מותר לחזור ולהשחילן בשבת, בתנאי שאין הדבר כרוך בטרחה, וכן בתנאי שלא יקשור את ראשי החוט על-מנת שלא יצא מהנקב. ולכן כיום שקצוות השרוכים כבר מהודקים בפלסטיק וכן יש טבעת ברזל סביב הנקבים שבתוכם משחילים את השרוכים, כך שניתן להשחילם בקלות, מותר בשבת להחזיר לנעל את השרוכים שנשמטו.

קשר שבדעתו שיישאר לעולם נחשב כקשר של-קיימא ואין לקושרו ולהתירו בשבת, וכן קשר שלפעמים קושרו על-מנת שיישאר בקביעות אין לקושרו אפילו אם בעת הקשירה לא חשב שתהיה הקשירה בקביעות, שמא ישאיר קשר זה לנצח. מטעם זה כתבו הפוסקים שאין לקשור את קרשי הציצית בשבת גם אם מתכוון שקשירה זו תשמש אותו רק לשבת זו, שמא ישאיר קשרים אלו בקביעות. וכן אסור אפילו להדק את הקשרים שהתרופפו בציצית, ומובא בשם הרבי שבעת בדיקת הציציות בשבת יש לאחוז את הקשר, שמא יבוא לקשור את הציצית.

דנו הפוסקים אודות קשירה בשבת של ידון הזיהוי המצוי בבתי-רפואה לצורך אימות הילוד והיולדת או חולים ל"ע, האם נחשב כהידוק בלבד ואינו כקושר, או שמא הידוקו אסור כקשירה האסורה בשבת שכן לא ניתן לפתחו לעולם, אלא שלאחר השימוש קורעים ומשליכים אותו לאשפה. וכיוון שהזיהוי במקרה זה הוא נחוץ מבחינה בטיחותית, יש לסמוך על המקלים בזה, אלא שאם הדבר מתאפשר ראוי להשתדל לקשור זאת ע"י נכרי; וכתבו הפוסקים שמותר להסיר את הידון בשבת באמצעות קריעתו דרך קלקול.