הלכה יומית

המתענה במוצאי שבת, יבדיל אחר סיום תעניתו. וכן כאשר חל תשעה באב ביום ראשון, מבדילים בליל שני. מי שלא הבדיל – בין אם שכח או הזיד ובין אם היה שרוי בתענית – אסור לו לטעום מאומה (מן הדין – חוץ ממים; ולמנהגנו אפילו מים לא שותים עד ההבדלה) וגם בימים הבאים עד שיבדיל, כמו שאסור במוצאי שבת.

מי ששכח להבדיל במוצאי שבת ומבדיל ביום ראשון או בימים הבאים – (יאמר הפסוקים 'הנה א-ל' וגו' ו) לא יברך אלא ברכת "בורא פרי הגפן" וברכת "המבדיל", אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר. ויכול להבדיל עד סוף יום שלישי, ואם לא הבדיל עד סוף יום שלישי אינו יכול להבדיל עוד, לפי שימים אלו (החל מליל רביעי) אין להם שייכות לשבת שעברה אלא שייכים הם כבר לשבת הבאה.

לבד מן ההבדלה על הכוס תקנו להבדיל בתפלה באמירת "אתה חוננתנו", ומי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ומי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.

קידוש היום ניתן לומר בישיבה או בעמידה (ומנהג הרבי בד"כ לקדש בעמידה). אך גם אם מקדש בישיבה, נוהגים להתרומם מעט בברכת בורא פרי הגפן. נוהגים לאחוז את הכוס בידו, ו(אם מתכוון להוציא גם אחרים ידי חובת קידוש –) לומר בקול רם – מ"כי ששת" ולא יפסיק בדיבור בין "כי ששת" ל"על כן", שהרי הם שני חלקים של אותו הפסוק. כאשר יו"ט או חוה"מ חל בשבת, אומרים מזמור לדוד וכו' עד "ויקדשהו" – בלחש.

המתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה (כגון קידוש והבדלה), לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שהרי שומע כעונה ואסור להפסיק באמצע הברכה. ויש מקום לומר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו", כיון שהפסיק בין ה' למלכות בדבר שאינו מתיקון חכמים, והרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וצריך להזהיר זאת לרבים (ולמעשה מספק לא יחזור ויברך ). אך מי שאינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, יענה "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי המלים "ברוך אתה ה'".

בסיום הברכות חייבים השומעים לענות "אמן", גם מי שיוצא יד"ח בקידוש זה; אך בדיעבד, אם לא ענה אמן, אף על פי כן יצא ידי חובתו. אחר ברכת המקדש, המסובים אינם צריכים לברך "בורא פרי הגפן " על הטעימה מיין הקידוש, אלא, כשם שיוצאים ידי חובת קידוש בשמיעה מהמקדש, כך נפטרים גם מלברך "בורא פרי הגפן" בשמיעה מהמקדש.

מי שאינו מקדש בעצמו אלא יוצא ידי חובתו בשמיעת הקידוש מאחר, מן הדין אינו מחוייב לטעום מן היין. ומצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של הקידוש. ולשם כך די בטעימה ואין צורך בשיעור של "מלא לוגמיו" לכל אחד.

אף שתקנו חכמים כזכר לנס המן, לברך בסעודות השבת על שתי חלות "לחם משנה". אין חובה שכל אחד מהמסובים יברך בעצמו על "לחם משנה", אלא יכול לשמוע אדם אחר המברך המוציא על שתי ככרות, ויוצא בזה ידי חובתו, והיוצאים ידי חובת "לחם משנה" יטעמו מאחת הככרות שבירך עליהן הבוצע; ואפילו אם השומע עדיין לא נטל את ידיו ושמע את הברכה על ה"לחם משנה", יצא ידי חובתו ויטול ידיו אח"כ ויטעם מן הפת.

לאחר שסיים המברך את ברכת המוציא לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים. על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים (בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך), ואח"כ ייתן מן הפת למסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי שאינו אוכל בעצמו מן הפת, אינו יכול לברך המוציא כדי להוציא את האוכלים ידי חובתם, ואפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם.

מן הדין, המסובים אינם צריכים לברך "המוציא", אלא, כשם שיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה מהבוצע, כך יכולים לצאת בשמיעה ממנו גם מחובת ברכת הנהנין. אבל אף על פי כן המנהג למעשה הוא, שכל אחד מברך בעצמו "המוציא".

אף שתקנו חכמים להבדיל בצאת השבת ויו"ט, אין חובה שכל אחד יעשה הבדלה בעצמו דוקא, אלא יכול לשמוע הבדלה מאדם אחר ויוצא בזה ידי חובתו. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדרך כלל לצאת יד"ח בשמיעה מאחר. מלבד במוצאי יום הכפורים, שאז היו מקפידים להבדיל בעצמם.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו יש אומרים שאף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אך (כיוון שישנה שאלה על רמת חיובן ויש שפוטרים אותה, לכן) למעשה האיש לא יוצא ידי-חובתו בהבדלת האשה. אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות (או קטנים).