הלכה יומית

אמרו חכמים "חמין במוצאי-שבת מלוגמא", כלומר – שתיית מים חמים, ורחיצה במים חמים במוצאי-שבת מסוגלים לרפואה. מעבר לכך מובא בפוסקים המנהג להשתמש לשתייה במוצאי-שבת במים חדשים, ולא במים שכבר נמצאים בכלים משבת. מפני ש"בארה של מרים" עוברת בכל מוצאי-שבת אל כל הבארות והמעיינות, ומי שפוגע בה ושותה ממימיה מתרפא מיד. ולכן נוהגים לשאוב מים חדשים במוצאי-שבת שאולי יזדמן לידם מים מבארה של מרים; על מנהג זה הזכיר הרבי שכיוון שאדה"ז הביא מנהג זה, לכן גם כיום יש מקום למנהג זה.

אמרו חכמים: "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי-שבת", ואף אם אין בכוונתו לאכול יותר מכזית, כגון שאינו רעב, עליו לערוך את שלחנו כפי שרגילים לעשות בכל סעודה גמורה, שאף הוא מכבוד השבת "כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר" מסיבה זו נקראת הסעודה בשם "מלווה-מלכה". כמו כן יש נוהגים להרבות נרות במוצאי-שבת, יותר משאר לילות החול כדרך שמלווים את המלך, וכן ציין הרבי שהבעש"ט ותלמידיו נהגו להרבות בנרות במוצאי-שבת, ויש אומרים שאצל הרבי לא ראו הנהגה זו, והיו שהבחינו שבבית הרבי דלקו כל מנורות החשמל בשעה זו.

כתבו הפוסקים שסעודת "מלווה-מלכה" אינה חובה כל-כך אלא מצווה מן המובחר, עם-זאת מדייק הרבי שלכאורה מציווי חז"ל לסידור השולחן במוצאי-שבת נסוב רק על עריכת השולחן ולא על החיוב לאכול סעודה, ולכן המקור לעריכת "מלווה-מלכה" נובע מהעובדה שכאשר בני-ישראל היו במדבר, ירדה כמות של מן שהספיקה לסעודות השבת וגם לסעודה של אחרי השבת, ולפיכך סעודת מוצאי-שבת קשורה אף היא לסעודות השבת, ולשיטת הרמב"ם היא מעיקרי סעודות השבת; ונהוג שלא לפשוט את בגדי השבת לאחר הבדלה אלא להישאר עמם במוצאי-שבת, כך שסעודת "מלווה-מלכה" נאכלת כשלבושים עדיין בבגדי שבת.

מצוות הדלקת נר-שבת קודש מעיקר תקנת חכמים היא בנר אחד, שיאיר בעת הסעודה ובכל מקום שהולך בבית בשבת, בכדי שלא ימעד ויכשל בהליכתו. עם-זאת כתבו הפוסקים שכל אשה נשואה תדליק שתי נרות כנגד "זכור" ו"שמור". ויש שנהגו להוסיף על מספר הנרות, ורווח המנהג שבכל לידה מוסיפים עוד נר כנגד הנולד שיאיר מזלו. והכלל בזה הוא, שמותר להוסיף אך אסור לפחות ממה שהורגלו. עוד כתבו הפוסקים, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, עליה להוסיף מעתה עוד נר על הנרות שרגילה להדליק, בכדי להזכיר לה להיזהר שלא לשכוח. אולם אם לא הדליקה מחמת אונס, ולא מתוך שכחה אינה צריכה להוסיף נר כגנד זה.

מלאכת הַדָשׁ היא אחת מל"ט מלאכות המשכן, מלאכה זו נועדה לפרק את התבואה מקליפתה, באמצעות הדריכה עליה בכוח, ובכך גרמו להפרדת השבלים מקנה החיטים והשעורים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת, ואף תולדתה – הסחיטה, אסורה. שכן, הסחיטה מביאה לתוצאה זהה – פירוק שני דברים חלוקים זה מזה, וכך גם הסחיטה מפרידה את הנוזלים מהדבר הנסחט. משום-כך אסור לסחוט מטלית או מטפחת נייר לחה בשבת וביום טוב, כדי לנקות בעזרתה דבר מה. שהרי הסוחט מעוניין במים הנסחטים בכדי לנקות באמצעותם, וכיוון שכוונתו בסחיטה להפריד את הנוזל מן הבד, לכן פעולה זו אסורה. ובהלכה הבאה יתבאר אי"ה אודות השימוש במגבונים בשבת.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, פעולת הסחיטה אסורה בשבת להיותה תולדתה של מלאכת ה"דש". ומשום כך אין לסחוט סמרטוטים בשבת לצורך ניקוי וכדומה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות שימוש במגבונים לחים בשבת, שכן הגדרת דבר רטוב האסור בסחיטה, היא: "טופח על-מנת להטפיח", כלומר, כשהדבר רטוב באופן כזה שהיד הנוגעת בו תרטיב יד אחרת. מסיבה זו כתבו פוסקים רבים לאסור את השימוש במגבונים לחים בשבת, ויש שהתירו להשתמש בהם בשבת אך ורק לצורך קטן שלא יחלה, משום חשש סכנה.

אף-על-פי שתקנו חכמים את מצוות הדלקת נרות-שבת לגברים ולנשים כאחד, עם-זאת בהדלקת-הנרות יש לאשה עדיפות; וכמה טעמים נאמרו בדבר, ומהם: מפני שהנשים עוסקות בצרכי הבית, לכן כחלק מהכנת צרכי הבית לשבת, עליהן אף לדאוג לתאורה בעת הסעודה. טעם נוסף נאמר מפני שבחטא-עץ-הדעת כבתה האשה נרו של עולם בכך שנגרם מוות, לכן כתיקון קבלה את הדלקת נר-שבת. ולכן גם כשהבעל מעוניין להדליק, לאשה ישנה עדיפות. אלא שרצוי שאף לבעל יהיה חלק בכך; שכן מטרתם של נרות השבת היא השכנת שלום-בית, המוטלת בעיקר על הבעל; לכן יסדר את הנרות והגפרורים וכדומה. וכן רצוי שידליק את התאורה במקומות הנדרשים בבית, ובכך ייטול חלק במצווה.

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת "מְלבֵַן", שמשמעותה הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו שטיפתו וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה, כיבוס בגדים אסרו בשבת, ולא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו שרייתו של הבגד במים "זהו כיבוסו". ולכן כתבו הפוסקים שכאשר נשפכה כמות גדולה של מים אין להניח עליהם בגד משום "מְלבֵַן". לגבי ניגוב הידיים בשבת, כותב אדמוה"ז שאף שמעיקר-הדין מותר הדבר, מכיוון שהניגוב הוא "דרך לכלוך", טוב לשפשף היטב את הידיים זו בזו, כדי לנער מהן את המים לפני הניגוב; אלא שמסיים שרווח המנהג להקל לנגב את הידיים מיד, וזו הדעה העיקרית להלכה.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", ומשמעותה גימור הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים האם פתיחת בקבוקים חדשים בשבת מותרת, או שמא יש בה משום איסור "מכה-בפטיש", שע"י הפרדת הפקק מהטבעת שתחתיו נעשה ראוי לשימוש, ויש אכן שאסרו את פתיחת כל סוגי הפקקים. אלא שלמעשה פוסקים רבים כתבו להתיר זאת מכמה טעמים, ומהם: שהפקק היה כבר כלי בטרם פתיחתו, שניתן לפתוח את הפקק מבלי לקורעו. עוד יש לדעת שמלאכת מכה בפטיש הנעשית שלא במטרה לתקן כלי איננה מלאכה גמורה.

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְלבֵַן, הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו והפיכתו ללבן באמצעות שטיפה וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. למעשה איסור זה קיים לא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו בניקיון נקודתי הזהירו "המנער טליתו בשבת – חייב חטאת". בכל מצב אין להשתמש במים מטלית לחה או כל חומר רטוב לניקוי הבגד. במידה והבגד התלכלך מאבק והבגד שחור וחדש כמו כובע, כיוון שמקפידים עלניקיונו, חל איסור לנקותו מהאבק שעליו. במידה ואין מקפידים על הלכלוך מותר לנקותו ביד או בעזרת מפית יבשה, אך אין להשתמש במברשת לצורך כך.

נאמר: "ששת ימים תעשה מעשיך", ומכאן למדו שבשבת האיסור הוא רק על עשיית מלאכות ששת-הימים, אבל מלאכה הנעשית מאליה בשבת מותרת. וכך נפסק להלכה, שאין "שביתת-כלים", כלומר – שכלים אינם חייבים לשבות בשבת. כמו-כן מותר להתחיל מלאכה בערב-שבת, שתגמר מאליה בשבת. ולכן צמחים שעלולים למות באם לא יושקו בו ביום, מותר לכוון מראש את הממטרות שיפעלו בשבת, בתנאי שאין השפעה לפתיחת הברזים בבית, על הזרימה בממטרות. אך למעשה הצביעו הפוסקים על בעיות חמורות העשויות להתעורר בכוון הממטרות שיפעלו בשבת, כיוון שמחוללות רעש, יש בכך משום פגיעה בכבוד-השבת, ובדבר המרעיש, מותר רק בתנאי שידוע שהחל מאתמול, ולכן אין לכוונם שיפעלו בשבת. יש שהתירו במקום הפסד גדול לכוונם שיפעלו ב'טפטפת' בצורה שאינה ניכרת.

אסרו חכמים בשבת לומר לנכרי לעשות בעבור יהודי מלאכה האסורה בשבת, ואף החמירו ואמרו שגוי העושה מלאכה עבור יהודי נחשב כשלוחו, והמלאכה האסורה מיוחסת ליהודי. כל זה משום "שלא תהא שבת קלה בעיניהם"; ואסרו אף ליהנות בשבת וביום-טוב ממלאכה שנעשתה בעבורנו על-ידי הנכרי. עם-זאת, כותב אדמוה"ז שאיסור האמירה הוא רק בשבת עצמה, אולם מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה- ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שהמקבל על עצמו שבת קודם זמנה קיבל רק איסורים התלויים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו כגון כשאחר עושה עבורו את המלאכה.