הלכה יומית

נפסק להלכה שבשני מיני מאכל ששמם או טעמם שווים אין דין בורר, ולכן אף שאינו חפץ באחד מהן, מותר להוציא את המאכל שאינו חפץ, ואין בכך משום איסור בורר. יתר על כן כתבו הפוסקים, שדין זה אמור אפילו כשיש במאכל חלקים שאינם נחשבים אצלו, כגון: קערת דג בה ישנם חתיכות קטנות וגדולות, אין איסור להוציא את הקטנות, ואפילו אם משליך את החתיכות הקטנות לאשפה כי אינם מנות מכובדות אינו נראה כבורר פסולת, כיון שרגילים לאכול את הכל והכל מין אחד. דוגמא נפוצה לכך מצויה אף בפסח, שרוצים לברור מצות שלימות ל"לחם משנה", כתבו הפוסקים שהדבר מותר משום שהינם מין אחד.

אסרו חכמים לקבוע בערב שבת סעודה גדולה מפני כבוד השבת, שאם ירבה באכילה ושתיה בערב שבת לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי. יתר על כן, אפילו בשבת עצמה לאחר הקידוש, מצווה להימנע מלאכול אפילו ללא קביעות סעודה, לפני שיאכל את עיקר סעודת השבת שהיא הפת. בכדי שיאכל את הפת בשבת כשהוא תאב לכך. אולם מי שאוכל בבית הכנסת לאחר הקידוש ומתכוון ליטול ידיו רק בביתו, אין למנעו מכך, משום שאין חיוב גמור לאכול את הפת לתיאבון ובפרט כשאוכל "מזונות", שהרי ישנם מקורות חשובים לכך שניתן לצאת ידי סעודת השבת במיני מזונות. אלא שלכתחילה עדיף שייטול ידיו מיד לאחר הקידוש.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אלא שאף במין מאכל אחד ייתכן בורר כגון שישנם עלי חסה המעופשים שבדרך כלל אין אוכלים אותם, אם מוציאם מייתר העלים הרי זה בורר, ולכן יש להוציא בידו רק את העלים הטובים מתוך הרקובים ורק בסמוך לסעודה לאחר היציאה מבית הכנסת וכן יש להקפיד להוציא רק מה שצריך לאותה הסעודה. וכתבו הפוסקים, שאף כששניהם מיני מאכל אם הם מינים שונים בשמם ובטעמם וחפץ רק במין אחד מהם, יש בתערובת זו דיני בורר כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

נאמר בגמרא: "טעו ומדכרי דחול בשבת .. גומרין כל אותה ברכה". כלומר, הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, ורק שיזכירו בה עניין שבת, כמו שעושים בראש חודש ובחול המועד; אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות ותקנו במקומן ברכת קדושת היום – שבת או יו"ט. על כן, התחיל את ברכת "אתה חונן.." עליו לסיימה משום שכאמור מעיקר הדין היה ראוי לקבעה אף בשבת או ביו"ט, חוץ מתפלת מוסף. וכמה פרטי דינים נאמרו בדבר אותם נפרט אי"ה בהלכה הבאה.

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

אמרו חכמים: "כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו .. דלא חזו למלאכה אחרת". כלומר, כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. ואף שונה הוא מ"כלי שמלאכתו לאיסור", אותו ניתן לטלטל בשבת לצורך שימוש המותר בו או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח, כיוון שחומרתו של "מוקצה מחמת חסרון כיס", באה לידי ביטוי בכך שבשום אופן אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ המוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו. ודנו הפוסקים לגבי טלטול מצה בימים שלפני חג הפסח, כאשר צריכים את המקום עליו מונחים המצות. שכן, המצה אינה נאכלת בערב פסח מעיקר הדין, ומשום שאינה ראויה לאכילה דינה כמוקצה. וכיוון שמקפידים שלא שלהשתמש בה לשימוש אחר דינה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", ואין לטלטלה. למעשה, רק בשבת שחל בה ערב פסח, יש להחמיר שלא לטלטל את המצות אותן ייחד לליל הסדר. אולם בשבתות שבתוך שלושים יום קודם החג שאז רק מצד המנהג אינן נאכלות, כיוון שראויים לקטנים האוכלים מצות בימים אלו, יש מקום להקל.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

נאמר: "וקראת לשבת עונג" ודרשו חכמים- "במקום עונג .. שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הראשונים בהגדרת ה"מקום", ולכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש ממש. ובהגדרת ה"סעודה" שמקיימים במקום הקידוש, הורו הגאונים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ויקדש שוב במקום שיסעד.

בין מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְּלַבֵּן – הסרת הלכלוך מהצמר, ניקויו והלבנתו באמצעות שטיפה וצביעה. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. ודנו בגמרא אודות כיבוס נעל מעור בשבת ולמסקנת הגמרא מותר להעביר נעל עור במים כי אינו סופג, אך לא לשפשפה לאחר הרטבתה. למעשה נפסק שבוץ יבש על גבי הנעליים אסור לפוררו ולהסירו משום איסור "טוחן", אולם מותר לקנח בוץ לח שאינו מתפורר אלא נמרח. וכן מותר להשרות נעליים במים כדי שיתנקו מעצמם, אך אסור לשפשף את הלכלוך כדי להסירו. וכשיש בנעליים בהם חלקי בד או שהם תפורים בחוטים, אסור לשרותם במים.

נאמר בגמרא שאיסור מוקצה חל אף על הדבר עליו הונח המוקצה מערב שבת בכוונה, שכן נעשה הוא "בסיס לדבר האסור". ומוקצה שנשכח, כגון אבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית בכדי שתיפול האבן. דוגמה נפוצה לכך קיימת במקררים בבית: דברים שאינם ראויים לאכילה כשהם חיים או קפואים דינם כמוקצה כי אינם ראויים לאכילה. במקרה שהונחה גלידה ומעליה שקית קמח, ניתן להשתמש בגלידה בשבת, רק בתנאי שהניח את הקמח ללא כוונה מיוחדת שיהיה דווקא עליו, וימשוך את הגלידה והקמח ייפול, אבל כשסידר בכוונה את הקמח על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה בשבת, שהיא כבסיס לדבר האסור.

אחת המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה", ולמדו רבותינו את איסור נטילת נשמה בשבת מהמשכן, שכן, במשכן הוצרכו להרוג אילים מאדמים, כדי להשתמש בעורותיהם לצורך המשכן. דנו הפוסקים לגבי צידתם והריגתם של בעלי חיים המזיקים. וכתבו שמותר להרוג בעלי חיים שנשיכתן מסכנת חיים בוודאות, כגון, נחש או עקרב ארסיים ודומיהן, אפילו כשאינם מתקרבים אליו להזיקו, שהרי בעצם היותם חופשיים יש לחשוש לסכנה, וכן מותר להרוג דבורה או צרעה בנוכחותם של בעלי אלרגיה לעקיצתן שמא יבואו לידי סכנת חיים. כאמור, דין זה הוא רק לגבי בעלי חיים העלולים להביא לסכנת חיים, ובהלכה הבאה יתבאר דינם של יתר בעלי החיים המזיקים.