הלכה יומית

אחת המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה", ולמדו רבותינו את איסור נטילת נשמה בשבת מהמשכן, שכן, במשכן הוצרכו להרוג אילים מאדמים, כדי להשתמש בעורותיהם לצורך המשכן. דנו הפוסקים לגבי צידתם והריגתם של בעלי חיים המזיקים. וכתבו שמותר להרוג בעלי חיים שנשיכתן מסכנת חיים בוודאות, כגון, נחש או עקרב ארסיים ודומיהן, אפילו כשאינם מתקרבים אליו להזיקו, שהרי בעצם היותם חופשיים יש לחשוש לסכנה, וכן מותר להרוג דבורה או צרעה בנוכחותם של בעלי אלרגיה לעקיצתן שמא יבואו לידי סכנת חיים. כאמור, דין זה הוא רק לגבי בעלי חיים העלולים להביא לסכנת חיים, ובהלכה הבאה יתבאר דינם של יתר בעלי החיים המזיקים.

בהלכה הקודמת התבאר דין איסור נטילת נשמת בעלי חיים בשבת, וההיתר במצב של סכנת חיים. לגבי בעלי חיים שלפעמים נשיכתן ממיתה ולפעמים אינה ממיתה, כתבו הפוסקים שכשהם רצים אחריו מותר להורגם. אך כשאינם רצים אחריו, אלא שחושש שבעתיד יגיעו אליו, עליו להרגם בשינוי ולא להורגם באופן הרגיל – הריגה שנראית בגלוי ובמתכוון, אבל מותר לדורסם לפי תומו, תוך כדי הליכתו. לגבי בעלי חיים שנשיכתם מזיקה אך לעולם אינה ממיתה, כותב אדמוה"ז שכשאינם רצים אחריו ראוי שלא להורגם אם יכול להישמר ולהזהיר את האחרים מפניהם, ושאר בעלי חיים שמפריעים ועוקצים ואין חשש סכנה בדבר כלל, אסור בשום אופן להורגם בשבת.

נאמר בגמרא "טעם מקדש .. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת". כלומר, אף מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לקדש ואפילו לאחר כמה שעות מכניסת השבת, וכל עוד ולא יצאה השבת עליו לעשות קידוש מיד שנזכר. ממשמעות דברי חז"ל שהתייחסו לדין זה בלשון דיעבד, למדו הפוסקים וכתבו שמלכתחילה אסור לטעום כלום ואפילו מים משהגיע זמן הקידוש, אף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש הוא סמוך לכניסת השבת. אך כאמור בדיעבד יש לעשות קידוש עד צאת השבת מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

כאמור בהלכה הקודמת בדיעבד זמן הקידוש הוא עד צאת השבת. ואם אירע שנזכר שלא קידש לאחר שבירך "המוציא" לפני שטעם פרוסת "המוציא", לא יקדש על היין אלא על הפת. משום שאם יקדש על היין, יביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום מהפת לפני הקידוש כדי שלא תהא ברכת "המוציא" לבטלה, ואסור לאדם להביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום קודם הקידוש. ואף אם יצטרך לבקש לחם משנה בין הברכה לאכילה – אין זה הפסק כי הוא לצורך האכילה. אך אם כבר אכל עליו לקדש מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

מסופר בגמרא שכשראו חכמים שהעם מזלזלים באיסור "מוקצה", עשו סייג וגזרו איסור מוקצה על כל הכלים, אף על אותם שמלאכתם להיתר, וכשראו שחזרו העם להיזהר ממוקצה, התירו כלי שמלאכתו להיתר, לצורך גופו, מקומו, ואף לצורך הכלי עצמו שלא יינזק. כלומר, לכל צורך שהוא, אך אסור לטלטלו בשבת ללא כל מטרה. וכתבו הפוסקים שכף האשפה המשמשת באופן המותר בשבת, נידונה ככלי שמלאכתו להיתר ולכן כאשר אוספים את הלכלוך אל הפח בעזרתה, אפילו שהלכלוך שבה הוא מאוס וממילא הוא "מוקצה", מותר לשוב ולהשתמש בה. כיוון שצריך להשתמש בכף לשימוש חוזר או מפני שהלכלוך הוא מטונף ומפאת כבוד האדם התירו חכמים להוציאו.

אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני הקרקע, והרי הוא כבונה. דוגמה נפוצה לכך היא טאטוא הבית, שהרי בשעה שמטאטא את הקרקע, בהכרח הוא "משווה גומות", שמשווה את פני הקרקע שתהיה חלקה וישרה, והוא אסור משום "בונה" בשבת. ומנהגנו למעשה שאסור לטאטא בשבת למרות שהקרקע מרוצפת, אלא שכתבו הפוסקים שכיום יש להקל בטאטוא הבית כיוון שכל בתי העיר מרוצפים, ולכן ניתן לטאטא במקומות המרוצפים. אלא שהיתר זה הוא רק בבתים, אך אין לטאטא בשבת את החצר גם כאשר היא מרוצפת.

נאמר בתורה: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", וכשם שאדם מוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, כך מוזהר שבנו לא יעשה מלאכה עבורו. וצוו חז"ל: "קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן", וכן נפסק להלכה שקטן המכבה דליקה לדעת אביו – "צריך למחות בידו". חיוב זה הוא לא רק עבור הוריו, אלא על כל אדם: מלאכה אסורה כגון אור שכבה בשבת, ורוצה הקטן להדליקו בפני מבוגרים יש חיוב עליהם למחות בו גם אם לא הגיע לגיל חינוך, כיוון שכוונתו בעשייתו היא עבור הגדולים. ואם עושה זאת רק להנאתו כגון שמדליק ומכבה אור בחדר שלא נמצאים בו אנשים, אם הגיע לחינוך חיוב המחאה היא על הוריו.

נאמר "לא תעשה מלאכה", ודרשו חכמים: "מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי". כלומר, דווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל מלאכה הנעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה. אולם חכמים אסרו זאת. והתירוה רק במקום צורך גדול, כמו למניעת שריפה, ע"י הנחת כלים עם מים סביב השריפה המים שבתוכם יזרמו ויכבו את האש. ודנו הפוסקים לגבי מי שבטעות התקרב לחיישני דלת וגרם לפתיחתה ובהליכתו יגרום לסגירתה. יש שכתבו שבמקום צער יכול ללכת שלא מתכוון לסגירתה, ולא אסרו "פסיק רישיה" (פעולה ודאית) ב"גרמא". אך יש שאסרו זאת, ולכתחילה אל יזוז ממקומו אלא ימתין עד שיגיע לשם גוי.

לגבי מלאכה שעושה רעש גדול, נחלקו בגמרא ובפוסקים האם מותר להתחיל בה בערב שבת שתגמר בשבת. יש שאסרו זאת "מפני שמשמעת קול", והדבר עשוי לפגוע בכבוד השבת. ודנו הפוסקים אודות הפעלת שעון מעורר בערב שבת על-מנת שיקיץ בשבת,  יש שהשוו זאת לכל כלי המחולל רעש שיש בו משום פגיעה בכבוד השבת. אולם הדעה הרווחת בפוסקים שהדבר מותר, שכן אין הקול נשמע מיד לאחר ההפעלה, אלא רק לאחר זמן; מה גם שהובא בשלחן ערוך שמותר להפעיל מערב שבת שעון המצלצל בקול רעש, הואיל והכל יודעים ששעון זה הוא מוכן מאתמול. אלא שיש שכתבו שראוי לכוון שיהיה צלצול פשוט ולא מנגינה ושירה.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, הדין אומר שדברים המאוסים ביותר, כמו 'גרף של רעי' כלים מטונפים כמו כלים עם צואה ופסולת מאכלים, הם מוקצה מחמת גופו שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת. עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו שבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן רק כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. כמו-כן דין זה אמור רק בתנאי שהם נמצאים במקום שבו הם מפריעים לאדם, אבל אם היו במקום שאינם מפריעים, אסור להזיזם כדין מוקצה.

בהלכה הקודמת התבאר, שלמרות שהאשפה היא 'מוקצה' התירו לפנותה בשבת מהבית, מפאת כבוד האדם. וכתבו הפוסקים שבמקרה שהניח לרגע את הפח בחוץ על-מנת לפתוח את הפח העירוני, תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. ולכן יש להחזיק בידו את הפח כל הזמן ולא יניחו כלל, וכך יוכל להחזירו לביתו כל עוד והוא בידיו. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה שתגמר מאליה בשבת, אך במלאכה שעושה רעש גדול, נחלקו בגמרא האם מותר להתחיל בה בערב שבת ושתגמר בשבת. יש שאסרו זאת "מפני שמשמעת קול", והדבר עשוי לפגוע בכבוד השבת, שיאמרו שהחלה בשבת, ויש שהתירו זאת משום שלמעשה בשבת לא נעשתה שום מלאכה. בשולחן ערוך נפסק להקל, אך דעת הרמ"א להחמיר וכך פסק אדמו"ר הזקן להחמיר בזה, אלא שבמקום הפסד מרובה ניתן להקל. ולכן יש להימנע מהפעלת מכונת הכביסה סמוך לכניסת השבת. אבל בשעת הצורך, כגון עבור בחור שהגיע בערב שבת מהישיבה, השב מיד בצאת השבת ולא יהיה באפשרותו לכבס בישיבה, כתבו הפוסקים שניתן להקל בכך.