הלכה יומית

נאמר בפסוק "כל הנפש אשר לא תעונה . . ונכרתה". ובלשון התורה עינוי סתם הוא מניעת אכילה ושתיה כמו שנאמר: "ויענך וירעיבך ויאכילך" ושתיה בכלל אכילה היא. אלא שכיוון שישנם דברים נוספים שלעיתים מוגדרים כ"עינויים", למדו חכמים שגם הם אסורים ביום הכיפורים מן התורה, ואלו הם: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש, וע"כ חובה אף לנהוג בכל דיני ההרחקות ביום הכיפורים בין ביום ובין בלילה.

על יום הכיפורים נאמר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", וביארו בגמרא שנאמר "בתשיעי", למרות שיום הכיפורים חל בעשירי בתשרי, משום שהתורה מזהירה שיש להתכונן לצום ביום התשיעי ע"י אכילה ושתיה כראוי, "כדי שתוכלו להתענות בעשירי". הפוסקים האחרונים דנו, האם מותר לקחת גלולות בערב יום כיפור, על מנת להקל את הצום, יש שאסרו זאת משום שמניעת הרגשת העינוי מנוגדת לציווי התורה "ועניתם"; אולם כיום רווחת הדעה להקל בכך משום שחז"ל הזהירו שיש להתכונן כראוי לצום ע"י האכילה בערב הצום, על מנת שיוכלו לעבור אתו בקלות. ראוי לציין כי מי שקשה עליו הצום מוטב שינוח בביתו ויסיח דעתו מן הצום ויצום; מאשר שילך לבית הכנסת ויוכרח לאכול.

חכמים תקנו לברך על האש במוצאי יום הכיפורים, משום שבמשך כל היום נאסרנו להשתמש באש, ועתה הותר לנו להשתמש בה. משום כך הברכה צריכה להיות על 'נר ששבת' דווקא, כלומר על אש שהייתה דולקת ביום הכיפורים ומחמת השביתה אסור היה להשתמש בה. לשם כך נוהגים להדליק בערב יום הכיפורים נר שיידלק במשך היום על מנת שיוכלו לברך עליו בצאתו. בעת ההבדלה מדליקים נר נוסף מהנר ששבת ומברכים על שניהם. כשאין לו נר ששבת, יש שכתבו שבדיעבד ניתן להדליק נר מגפרורים, אולם לדעת אדמו"ר הזקן אין לברך על נר שהודלק במוצאי היום, ולכן עליו להביא נר משכניו או מבית הכנסת נר ששבת ולצרף לו נר נוסף ולברך על שניהם.