הלכה יומית

אסור לשבת על תיק או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך. כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל דברים שאין חשש שימאסו בנפילתם כגון שקדים ודברים העטופים מותר לחלקם על ידי מסירתם בזריקה, וכפי שנהגו ישראל לזרוק סוכריות באירועים שונים. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, מפאת חשיבותו.

גם כאשר אין בזריקת שיירי מאכל איסור בל-תשחית, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולים משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם. אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. אך כאשר נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, אין איסור לאבדם אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות, לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים.

נאמר בגמרא: "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה". ודנו הפוסקים האם אמנם נתינת מאכל לבהמה יש בו משום "בל-תשחית", ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר את הדבר בכמה אופנים. ראשית אם המאכל חיוני עבור הבהמה ודאי ניתן להאכילה ממנו, יתר על כן אפילו באם ישנה אפשרות להשיג מאכל לבעלי חיים אך הדבר כרוך בטרחה, מותר להאכילה מאכל אדם, ובפרט אם בעל חי זה שייך לבעל הבית ומזונותיו עליו. וכאשר המאכל נותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

כתבו כמה מן הפוסקים שבכלל האיסור של שכחת התורה, יש להיזהר מפני עשיית או אכילת דברים הגורמים לשכחה. בין הדברים הגורמים לשכחה הוא השארת ספר פתוח בתום הלימוד בו, מסיבה זו יש להקפיד לסוגרו ולא יניחו פתוח, שהדבר עשוי לגרום לשכחה. ויש שהקלו להשאיר את הספר פתוח כאשר יוצא להפסקה קצרה כגון כשנצרך לנקביו, אלא שכתבו הפוסקים להימנע מכך, ולכן גם כשנצרך לקום מן הספר לזמן קצר ראוי שלפחות יכסה את הספר בדבר מה. ומסופר שהורה הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שמי שהשאיר את הספר פתוח צריך לסוגרו בעצמו ולכן כשמוצאים ספר פתוח, וניתן למצוא את מי שפתחו – יש לקרוא לו שיסגרהו.

כתבו הפוסקים להיזהר מכמה דברים מפני שקשים הם לשכחה, ומהם: מי שאינו נוטל ידיים לאחר שעושה דבר המצריך נטילה; הקורא אותיות בולטות שעל גבי הקבר; המתגאה והמתייהר; הכועס וכן המסתכל בפני אדם הכועס; העוסק בדברי ליצנות; לבישה או הפשטת שני מלבושים יחד; כמו כן אין לנגב ידים (אחרי נט"י) בבגדים; בעת נטילת הצפרניים, יש להקפיד שלא ליטול אותן כסדרן אצבע אחר אצבע הסמוכה לה; וכהנה ישנם עוד כמה וכמה דברים עליהם אמרו חכמינו שגורמים לשכחה, ויש להימנע מכל אלו, פן ישתכח תלמודו.

חז"ל הזהירו כי קיימים מיני מאכלים מסוימים הגורמים לשכחה, ומהם: מאכלים שאכל מהם עכבר או חתול; לב של בהמה חיה ועוף; פת שלא נאפתה כל צרכה; השותה שאריות ממים של רחצה (ולמשל השותה מהמים שנטלו מהם נט"י או מים אחרונים), כמו כן אמרו חכמים שהרגיל באכילת זיתים מסתכן אף הוא בשכחה, וכמה פוסקים הציעו למעשה שכיוון ששמן זית מועיל לזכרון, ניתן לאכול זיתים ע"י שמוסיפים להם שמן זית.

אודות חיזוק הזיכרון בלימוד התורה נותן הרבי עצות והוראות המסייעות בהתגברות על השכחה. בין העצות שכותב הרבי על כך – שלא להתעקש ולהעמיס על הזכרון אלא להקל מעליו. בנוסף הורה הרבי אף להחליף את נושא הלימוד כשחשים בחלישות הכוח, והלימוד יהיה במקום שלבו חפץ ומתענג בו, ואחר כך ינסה לשוב ללימודו הראשון, שכן התענוג מהלימוד מסייע לזכרון. כמו כן כותב הרבי כסגולה לזכרון הלימוד – ללמוד משניות בעל פה, וכן ללמוד בעל פה את המאמר "והדרת פני זקן" של אדה"ז (לקוטי תורה סוף פ' קדושים), העוסק בקניין התורה ע"י שהלימוד נתפס במוח הזכרון וחקוק על לוח ליבו תמיד.

נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", והזהירו חכמים בחובת זכירת התורה ואיסור שכחתה, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור. ולדעת אדמו"ר הזקן האיסור הוא לא רק מחמת שיכול להיכשל, אלא בעצם השכחה, מסיבה זו גם כעת, שנכתבה תורה שבעל פה, וניתן לעיין ולהיזכר במה ששכח, "אין זה מועיל כלום", כי הלאו הוא בעצם השכחה.

על דברי תורה נאמר: "ושננתם" ודרשו חכמים: "שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם . . אלא אמור לו מיד", ואמרו חז"ל: "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ולכן יש לחזור תמיד על דברי התורה אותם למדים. ובלמוד הלכה למעשה יש להשקיע בשינון ובחזרה גם אם ריבוי החזרה גורם לו להתקדם בידיעותיו באיטיות, אלא שעליו להפיק את המרב לפחות, בהלכות מעשיות.

אמרו חכמים "לעולם יצא אדם בכי-טוב" כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שהדברים נאמרו אמנם כעצה טובה ולכן ראוי לקיימם אך בעת הצורך מותר אף לצאת בלילה, ובפרט יש להקל כשהדרך נוחה ומוכרת עבורו. והורה הרבי שבנסיעות מעיר לעיר בלילה, יעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות). כשיוצא לדרך בערב-שבת יש לחשב מראש את זמן הנסיעה עם העיכובים האפשריים שעלולים להתרחש בנסיעתו, בכדי לוודא שיגיע למחוז-חפצו בזמן שיאפשר לו להתארגן כראוי לשבת.

כשאורזים את החפצים לנסיעה, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה. והורה הרבי שיהודי צריך לדעת שכשהולך הוא ממקום למשנהו מוליכים אותו מלמעלה והכוונה היא לשכן שמו שם, יחד עם כל ההכנות הגשמיות בדרך הטבע שהנסיעה תהיה כשורה ובהצלחה. כמו כן יש לקחת לנסיעה סידור תהלים ותניא, ובעת הנסיעה ישתדל ללמוד או להשמיע ענייני תורה. וכן יקח עמו קופת-צדקה. וכסגולה לנסיעה טובה הורה הרבי להשתדל לקבל שליחות-מצווה לצדקה אל מחוז-חפצו.

נאמר: "..קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "באת לקנות, קנה מישראל חברך". מסיבה זו כמו בכל עסקה, כך גם בבחירת נהג או חברת נסיעה, יש להעדיף את היהודיים דווקא, כל עוד והמחיר, השירות וטיב הנסיעה שווים; במידה והמחירים אצל הגוי זולים יותר, ואין בכוונת הגוי לרושש את היהודי, דנו הפוסקים עד כמה צריך לשלם כדי להעדיף את הנסיעה עם יהודי; יש שכתבו שעד כדי הפסד של "שתות"–הפרש של כ-16.5 אחוז מהמחיר שמציע הגוי, יעדיף את היהודי, ויש שכתבו עד חומש מהמחיר; אך ביותר מכך רשאי לנסוע עם הגוי.