הלכה יומית

נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם", מפסוק זה למדו חכמים שהאב מצֻוֶה ללמד את בנו, ולא את בתו; וכן למדו שהאשה אינה מצֻוָה ללמוד בעצמה. ונחלקו חכמים אודות למוד-התורה לאשה. יש אומרים שכיוון שאם למדה האשה תורה נקבעים לה זכויות על כך, לכן צריך האדם ללמד את בתו תורה, לעומתם היו שחלקו ואמרו שהדבר אסור. והסתייגו חכמים מלמוד פלפולי התורה לבנות מפני שהדבר עלול לגרור תוצאות שליליות, אלא שלמעשה בדורנו הרבי מתיר לבנות ללמוד תורה שבעל-פה וכפי שיתבאר לקמן.

על-אף שאישה פטורה מעצם מצוות תלמוד-תורה, עם-זאת כיוון שנשים חייבות בכל המצוות שאינן תלויות בזמן, וכן בכל מצוות לא-תעשה, לכן כשם שעל הגברים מוטל החיוב ללמוד את הלכות התורה בכדי לדעת את פרטי המצוות ואופן קיומן, כך גם הנשים חייבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות, כמו ההלכות הקשורות לאופן ההנהגה במטבח היהודי, בבית היהודי, הלכות שבת ודומיהן. בעבר אף היה הנוהג שדרשת הרב בשבת הייתה משולבת בקטעי הלכות שנאמרו בצורה ברורה והיו מותאמים אף עבור הנשים.

בין המצוות שנשים חייבות, היא מצוות ייחוד ה', אהבתו ויראתו, כיוון שהנן מצוות תמידיות ואינן תלויות בזמן מסויים; וכשם שעל הנשים לדעת היטב את הלכות המצוות בהן הן חייבות כך עליהן לדעת את "הלכות" אהבת ה' ויראתו. בכמה הזדמנויות עורר הרבי על כך שבדורות האחרונים, קיום מצוות ייחוד ה' אהבתו ויראת ה' בשלמות היא ע"י למוד תורת החסידות בה מתבארים היטב עקרונותיהם של מצוות אלו. ולכן חיוני שגם נשים ובנות ילמדו את תורת החסידות, בכדי שיקיימו מצוות אלו בשלמות.

כיוון שמוטל על האשה ללמוד תורה בעניינים הנוגעים אליה כפי שהתבאר בהלכות הקודמות, מברכת היא את ברכות התורה; טעמים נוספים הובאו לברכת התורה של הנשים לבד מחיובה ללמוד הלכות הצריכות משום שהאישה חייבת בתפילה ובאמירת פרשת קרבן התמיד, ולכן מברכות אף הנשים את ברכות-התורה. וכן בברכת המזון אומרות אף הנשים "נודה לך . . על תורתך שלמדתנו".

אף-על-פי שהאשה פטורה עקרונית מלמוד-התורה, אמרו חז"ל שאשה העוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה, בכדי שיהיה לו פנאי ויכולת לעסוק בתורה, חולקת אף היא שכר גדול על למודם בשכר שמזרזת את בניה ללכת לבית הכנסת, ושולחת את בעלה לבית המדרש. מטעם זה מנהגנו לברך אף בלידת בת -בנוסח ה"מי-שברך" שלאחר הלידה- ש"יגדלוה לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובמכתבי הברכה להורים עבור לידת בנותיהם אף ציטט זאת הרבי לצד ברכותיו הקדושות להולדת הבת.

על-אף ההסתייגות מלימוד הנשים בעיוני ופלפולי התורה שבעל-פה. עורר הרבי בדורנו על חשיבות לימוד-התורה במסגרות מתאימות של בנות, הכוללים לימודים אלו ואפילו לימודי גמרא. בטעם הדבר הצביע הרבי על כמה נקודות; ראשית משום שכיום לומדות הן לימודי חול ונחשפות לתרבות הכללית, יש ללמדן את היופי שבתורה והשקפתה על הבעיות אותן פוגשות בחיי היום-יום; טעם נוסף לכך הוא שעל ידי למודן יכולות ליטול חלק לא רק בעזרה ללימודם של הבעל והבנים אלא אף בלימוד עצמו, כשהילדים שבים מתלמודי-התורה, וכיוון שנמצאות הן בבית יכולות להתעניין בלימודים של בניה, ובחום והרגש שמקרינה אל בניה מוסיפה חיות יתירה והתלהבות בלימודם.

נאמר בגמרא: "אסור לישב על גבי מטה שספר-תורה מונח עליה". וכתבו הפוסקים, שמשום מידת חסידות, יש להגביה את ספר התורה שלושה טפחים – וטוב יותר שיהיה גבוהה עשרה טפחים, אף שמצד הדין די בהגבהה של טפח אחד. ואף שהדבר אמור בספר תורה, יש לנהוג כך אף ביתר ספרי קודש. אולם לגבי ספרים המונחים בארון על יד הקיר, או בארגז על הרצפה, יש להקל ואין צורך שיהיו גבוהים אפילו טפח. כמו כן, אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי-קודש, אלא אם כן מניח תחתיהם דבר גבוה קצת, ויש שהצריכו שיהיה אותו דבר בגובה טפח, וכתבו הפוסקים שהמחמיר בזה תבוא עליו הברכה.

נאמר "כי תצור אל עיר.. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה". פסוק זה אוסר השחתת עצי פרי, ולמדו ממנו חז"ל אף לגבי כל דבר המניב תועלת שאין לקלקלו לחנם. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לקלקל דבר, אם הקלקול הכרחי לתקן רכוש, או שהוא לצורך גופו של האדם, כגון לשרוף כיסא להתחמם בו, כשאין בנמצא עץ אחר. מעיקר ההלכה מותר לעקור גם עצי פרי לצורך בניית בית, אלא שיש לעקור רק את העצים המוכרחים לבנייה. עם זאת, כדי למנוע כל חשש, יש שהציעו למכור את העץ תחילה לגוי, אפילו תמורת ממטבע שייתן עבור העץ, ושהגוי יעקור את העץ.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא הנפטר – נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת, חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מסיבה זו עוררו הפוסקים, את הבעיה בכניסת כהנים למרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא נפטרים חלילה. במקומות מסוימים מאוד מצאו פתרונות הלכתיים לכניסת הכהנים בעת הצורך, זאת ע"י חציצה בפני הטומאה, אולם ברוב המרכזים הרפואיים לא קיימים פתרונות כאלו וכניסת הכהנים אסורה. במרכזים רפואיים בהם רוב המאושפזים הנם גויים, כגון בחו"ל יש המתירים לכהן להיכנס, כאשר יש צורך גדול בכך, בתנאי שיברר ככל-יכולתו שאין שם נפטר יהודי באותה השעה, ועל פי הנחיית מורה-הוראה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות במהלך הלימודים, איסור זה הוא אף בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכהן לשמש 'אח' במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

נאמר בירושלמי: "ספרים שזכת בהן א"י אין מוציאין אותם חו"ל". כלומר, ספרים שבארץ-ישראל אסור להוציאם לחו"ל. ויש שכתבו הדבר אמור לא רק בספרי תורה אלא אף בשאר ספרי-קודש של תורה שבעל-פה. ודנו הפוסקים האחרונים מדוע כעת לא שמענו שיקפידו על כך והדבר לא נפסק הלכה למעשה; יש שכתבו שאיסור הוצאת ספרים היה רק בזמן חז"ל, שחששו משממת ארץ-ישראל ללא ספרייה. ויש שכתבו שאמנם היה מן הראוי שיתנו בכל ספר בארץ-ישראל- שיוכלו להוציאו לחו"ל. אולם למעשה כתבו הפוסקים, שכיוון שהיום הספרים מודפסים, עצם תעשיית הדפוס מהווה כהתניה מפורשת להפצתם בכל מקום אפשרי ואף בחו"ל, ולכן אין כל חשש בהוצאת הספרים לחו"ל.

חז"ל למדו שאסור לבן ארץ-ישראל לחו"ל, והדבר אף נפסק להלכה. ובטעם האיסור כתבו הראשונים, שהיציאה מהארץ מפקיעה את האדם ממצוות התלויות בארץ ואסור לאדם להביא את עצמו למצב זה, מה גם שבכך נוטש הוא את קדושת-הארץ, וכן מבטל הוא את מצוות יישוב-הארץ. עם זאת מנו הפוסקים כמה צרכים שבגינם מותר לצאת את הארץ, כגון: לשאת אישה, לצורך פרנסה, וללמוד תורה, וכן לשם כיבוד אב ואם. ויש שכתבו אף שמותר לצאת מהארץ לצורך ביקור חברים, אלא שכתבו הפוסקים להחמיר בכך. ובכמה הזדמנויות עורר הרבי אודות היציאה מארץ הקודש, שיש לעשותה ע"י קבלת היתר מרב שיכריע בכל מקרה לגופו האם הדבר אפשרי.