הלכה יומית

מסופר בגמרא שלאחר נצחון מלכות בית-חשמונאי, התקינו שיהיו מזכירים שם-שמים אפילו בשטרות חוב, אלא שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך, כיוון ש"למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". ומתוך חשש לביזיון שם שמים ביטלו חכמים את התקנה, וייקרו את כבוד שמיים עד כדי כך, שאת יום ביטול התקנה קבעו כיום חג. ונפסק הדבר אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. באשר לשטרות כמו הדולר ודומיהן שנכתב בהן שם-שמים כידוע, נחלקו הפוסקים: יש שאמרו שאין צורך לנהוג בהן בקדושה. אלא שלדעת אדמוה"ז- גם בשמות הנכתבים באותיות לועזיות חלה קדושה, ולכן יש שהחמירו שלא לנהוג בהן בביזיון.

הזהירו חכמים שלא לדבר בבית הכסא, והוסיף הרמב"ם: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים .. לא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה". והובאו דבריו אף להלכה בשלחן ערוך. בטעם האיסור לדבר בבית הכסא יש שכתבו שהוא מפני סכנת מזיקים המצויים בבית הכסא, ולכן יש שהקלו בכך כיום, שאין שכיחות רוחות רעות ביננו. ויש שכתבו, שעל פי הקבלה עדיין יש להיזהר, מפני שכוחות הטומאה שואבים את חיותם מהדיבורים בבית הכסא. אלא שלמעשה כותב אדמו"ר הזקן בפשטות, שהאיסור שלא לדבר בבית הכסא הוא משום צניעות, ולכן אף כיום יש להקפיד שלא לדבר בבית הכסא.

אמרו חכמים שבתחילה לא היה חולי כלל, ומי שהיגיעה שעתו היה מתעטש ומת, עד שבא יעקב אבינו והתפלל שיפסק הדבר. ואדרבה אמרו חכמים, שההתעטשות בעת התפלה היא סימן טוב לאדם, ומראה שמקובלת תפלתו. אבל כיוון שמתחלה ההתעטשות לא הייתה סימן טוב, לכן נהוג כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש אומרים לו "אסותא", שפירושה רפואה – או "לבריאות", בשפה המקובלת כיום. כתבו הפוסקים שהמתעטש עונה למברכו "ברוך תהיה" ואח"כ אומר "לישועתך קיויתי ה'". וישנו מנהג המקובל אצל חסידים, שלאחר ההתעטשות מושכים באוזן ־ביד שבצד האוזן־ כלפי מעלה, ויש שראו זאת בהנהגת רבותינו נשיאנו. בהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בעניין ההתעטשות.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, מקובל כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש מאחלים לו "אסותא" שיהיה לו לבריאות; אלא שדנו הפוסקים האם תמיד ניתן לומר זאת. נפסק בשלחן ערוך שאין לומר זאת בעת הסעודה, מפני שאסור לדבר בסעודה מפני הסכנה. וכן יש הנמנעים מלומר זאת בשבת משום ש"שבת היא מלזעוק", שאין מבקשים רחמים בשבת כבחול, אלא שלמעשה מקובל להקל בזה. הנמצא בבית־הכסא ושומע מבחוץ התעטשות, יש הנמנעים מלומר "אסותא" – לבריאות, משום שאסור לדבר בבית־הכסא. והמתעטש בבית המדרש ובפרט בעת לימוד התורה, נפסק בשלחן ערוך שאין לומר "אסותא" – לבריאות, ואף שכיום יש שהקלו בכך, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים עומדים, כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום מפניו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה חייב לעמוד כמלא עיניו מן הספר. וכתבו הפוסקים שהיושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ כגון בהכנסת ספר תורה, אפילו שספר התורה רחוק ממנו – עליו לעמוד, ורק כאשר מתרחק ספר התורה מרחק של כמאה ושלושים מטר, או כשאינו רואהו אינו חייב לעמוד יותר ורשאי להתיישב.

בהלכה הקודמת התבאר, שלימוד ההלכות בכל יום מחויב על פי ההלכה, ולימוד ההלכות קודם ללימוד בעומק התלמוד. אדמוה"ז מבהיר מבחינה פרקטית, עד כמה נחוץ לימוד ההלכות המעשיות. ראשית, על האדם להיות בקי בכל ההלכות של קיום כל המצוות, וזהירות מכל איסור, מפני שלא תמיד ישנו מורה־ הוראה נגיש, שיוכל לשאול אותו כיצד לנהוג, ובהעדר הלימוד בקלות יוכל לעבור על איסורים ח"ו, כמו בהלכות שבת המרובות. שנית, יתכן ויהיו דברים שכלל לא יעלה בדעתו שקיימת בעיה כלשהי בתחום זה, ולכן על כל אדם מוטל לרכוש ידע כללי בהלכות הצריכות הלכה־למעשה, ולו בכדי שידע להפנות את השאלה אל רב מורה־הוראה שיורהו כיצד לנהוג.

מסופר בגמרא על האמורא רב כהנא שבעת תפלתו כשהיו צרות בעולם, היה עומד בפשיטות ומשלב אצבעותיו, ונימוקו- שבעת התפלה צריך לעמוד "כעבדא קמיה מריה", כלומר, כעבד לפני רבו. ולעומתו רבא נהג תמיד להתפלל בצורה כזו ולא רק בעת הצרות, ולהלכה נפסק שבעת צרות יש לעשות זאת, אך לא בעתות של שלום בעולם. אלא שעל פי הקבלה קיימת בעיה בשילוב האצבעות, ולכן כתבו הפוסקים שלא לחבוק האצבעות זו בזו. ויש להיזהר בזה במיוחד בשעה שאדם זקוק לרחמים, כבעשרת ימי תשובה, או בשעה שזקוקים לרפואה שלמה, "כי בזה מוריד דין על עצמו", כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שהיו אמוראים שנהגו לשלב אצבעות ידיהם, כביטוי לאימתם בעת התפלה; אלא שכתבו הפוסקים שיש להימנע מכך; שכן נאמר בספר הזוהר, שכאשר נשלם גזר- דין על האדם משתלבות למעלה "אצבעות" ימין ושמאל, כביטוי להסכמה כללית על הדין שנגזר עליו, וכתוצאה מכך משתלבות ידיו של האדם למטה, ימין בשמאל מבלי שהוא עצמו יתכוון לכך. ובכתבי האריז"ל נאמר: "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו כפי שנוהגים בני-אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה". וכתבו הפוסקים, שיש לאדם להזהיר את בני ביתו על-כך. ויש שהוסיפו שכיוון שכיום זהו מנהג הגויים, יש בכך אף איסור הליכה בחוקותיהם.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא נפטר נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר מלהיטמא חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מאידך מספרים חז"ל שבפטירת רבי יהודה הנשיא אפילו כהנים התעסקו בקבורתו, וכמה מהראשונים ראו בסיפור זה הוכחה שבצדיקים לא קיימת טומאה לאחר הסתלקותם ומותר לכהנים להימצא בסביבתם. וכן כתב רבנו חיים כהן מבעלי־התוספות, שאילו היה נוכח בפטירת רבנו תם היה מיטמא לו, אף שהיה כהן! אלא שכתבו הפוסקים לחלק בין השתתפותם של הכהנים שהותרה אז בעת הקבורה, לבין הליכתם אח"כ לקבריהם, ואסרו על הכהנים לבקר בקברי צדיקים. כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה, ומנהגנו בזה.

בהלכה הקודמת התבאר שיש שהתירו לכהן לגשת אל קברי־ צדיקים. מאידך יש שהחמירו ואסרו זאת, והביאו כמה ראיות מהגמרא על־כך: מסופר שהאמורא רבי בנאה ציין את מערת־ המכפלה, מפני הזהירות מטומאת מת. וכן נאמר בגמרא, שהטמאים שבאו למשה רבנו בבקשה להקריב פסח שני, היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק. משמע מכך שהגם שגוף הצדיק טהור – הנוגע בקברו נטמא. למעשה מציין הרבי לדברי המהרי"ל אחיו של אדמוה"ז, שציווה שיציבו מחיצה סביב ציון קדשו של אדמו"ר הזקן בכדי שלא תהיה בעיה לכהנים לגשת לשם, וכך נהגו אף בשאר אהלי רבותינו נשיאינו, ולכן גם בקברי צדיקים יש להיזהר ולהקפיד שכהנים לא ייגשו אל הציון ממש.

כאמור בהלכה הקודמת אסור לאדם לסגף את עצמו ולהימנע ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא באם עושה זאת לצורך עבודת ה'. ודנו הפוסקים האם לאור האמור מותר לעשות דיאטה ללא מטרה בריאותית, או שזה נכלל באיסור ההסתגפות. ויש מן האחרונים שכתבו, שבמאכלים שיש תאווה לאכלם – אם ההימנעות היא לשפר את התדמית ומראה הגוף, אין זה נחשב כסיגוף הגוף אלא "החלפת תאווה בתאווה" ולכן אין בכך איסור חבלה. וכן המצער עצמו במטרה להיגמל מהרגלים של אכילה מופרזת, אין למחות בידו. אולם, אם ההימנעות היא מאכילת מאכלים בסיסיים תוך צער עצמי ברעבון לא שגרתי, כתבו האחרונים שיש בכך איסור חבלה וסיגוף בעצמו.

אמרו חכמים: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וביארו בגמרא שהדבר שנוי במחלוקת תנאים. ולהלכה הכריעו רוב הראשונים שהדבר אסור, ולכמה ראשונים איסור חבלה בעצמו הוא מן התורה. ויש שהוכיחו שמותר לאדם לחבול בעצמו, כפי שמסופר בגמרא שכשרב חסדא הלך בין הקוצים הרים את בגדיו שלא יקרעו, אף-על-פי שבכך היה נשרט גופו, ונימק זאת בעובדה שגופו יכול להתרפאות, אך בגדיו לא יחזרו לעצמם, ויבוא לידי איסור "בל תשחית". אולם יש שהבהירו את דבריו שרק חבלה שיש בה צורך מותרת כפי שלימד רב חסדא, אך חבלה סתם ודאי אסורה, משום שאסור לאדם לחבול בעצמו. דין חבלה לצורך יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.