הלכה יומית

נאמר בתורה ביחס לכהן: "וקידשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ודרשו חכמים: "וקידשתו לכל דבר שבקדושה", כלומר, ישנו חיוב להקדים ולכבד בראשונה את הכהן בכל דבר שבקדושה, נוסף על כך חל איסור להשתמש בו מפאת כבודו של כהן. וכתבו הפוסקים שאף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד. ודנו הפוסקים האם רשאי הכהן למחול על כבודו, יש שכתבו שאין כבוד הכהן ניתן למחילה, אלא אם כן יש לכהן הנאה מכך שמקבל שכר, או שנהנה לשרת אדם חשוב. ויש הסוברים שתמיד יכול הכהן למחול על כבודו, וכך הכריע אדמוה"ז להלכה. מהנהגת הרבי משמע להיזהר ולבקש את מחילתו תחלה.

נאמר: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח". ודרשו חכמים, שפסוק זה בא להזהיר על איסור שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש לשנן את הלימוד באופן שלא ישכח את מה שלמד. ויש מן הפוסקים שכתבו שבכלל איסור זה, הוזהרנו שלא לעשות דברים הגורמים לשכחה, שלא נבוא לידי שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש להימנע מללבוש שני בגדים בבת אחת, מפני שהדבר קשה לשכחה. ולגבי הורדת שני בגדים בבת אחת, לא מוזכר איסור מפורש בשלחן ערוך, אולם אדמו"ר האמצעי כותב ש"לובש או פושט שני לבושים כאחד קשה לשכחה". ולכן למעשה נהוג, להקפיד אף שלא להוריד שני בגדים בבת אחת.

אמרו חכמים: "כל מקום שנאמר "לא יאכל" .. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב". כלומר, שמלבד האיסור האכילה, ישנו איסור על כל תועלת שניתן להפיק מהדבר האסור. בין ההנאות שמנו חז"ל היא האכלת בהמות וחיות, ולכן דברים האסורים בהנאה כחמץ בפסח או חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילם לחיות. כמו-כן יש להיזהר מלהאכיל תערובת של בשר בקר וחלב שבושלו יחדיו, שכן תערובת זו אסורה בהנאה. ולגבי בהמה טהורה שלא נשחטה כדין, שבושלה בחלב, הסתפקו הפוסקים האם ניתן להאכיל ממנה לחיות, ומספק יש שכתבו להחמיר. אולם ביתר הדברים שאיסורם הוא רק באכילה –כגון בשר בהמה- טמאה שהתבשל בחלב- אין חיוב שיהיה כשר דווקא.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו, ומבקשים ממנו. כשהורה מבקש דבר המסוכן בוודאות, אסור לו לשמוע לו. אמנם כשמבקש דבר שאינו בריא, שאין חשש סכנה ממשית על ידי זה, ורק ישנו חשש רחוק בלבד שהדבר עלול להזיק לבריאותו – נחלקו הפוסקים האם גם אז לא ישמע לו או שמא עליו לציית.

בהלכה הקודמת התבאר, שכאשר האב מבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

נאמר בפרשת נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וביאר רבי אלעזר הקפר שהתורה מתייחסת לנזיר כ"חוטא" בכך שציער עצמו מן היין. וכן כתבו הראשונים והובא הדבר אף להלכה שחייב האדם לשמור על בריאותו ואין לו רשות לסגף את עצמו ואפילו אסור לו למנוע עצמו ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא אם יש צורך בדבר לעבודת ה', ובפרט בדורותינו שנמנעים אף מתעניות של תשובה, ועבודת התשובה נעשית מתוך שמירה על בריאות הגוף. עם-זאת, מצווה התורה: "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן, שגם בהנאות העולם הזה הכשרות והמותרות לפי ההלכה יש לאדם לרסן את עצמו שלא יצרוך אותם לספק תאוותיו אלא לעבודת ה'.

כאמור בהלכה הקודמת אסור לאדם לסגף את עצמו ולהימנע ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא באם עושה זאת לצורך עבודת ה'. ודנו הפוסקים האם לאור האמור מותר לעשות דיאטה ללא מטרה בריאותית, או שזה נכלל באיסור ההסתגפות. ויש מן האחרונים שכתבו, שבמאכלים שיש תאווה לאכלם – אם ההימנעות היא לשפר את התדמית ומראה הגוף, אין זה נחשב כסיגוף הגוף אלא "החלפת תאווה בתאווה" ולכן אין בכך איסור חבלה. וכן המצער עצמו במטרה להיגמל מהרגלים של אכילה מופרזת, אין למחות בידו. אולם, אם ההימנעות היא מאכילת מאכלים בסיסיים תוך צער עצמי ברעבון לא שגרתי, כתבו האחרונים שיש בכך איסור חבלה וסיגוף בעצמו.

נאמר: "הנה זה עומד אחר כתלנו", ודרשו חכמים: "אחר כותל מערבי של בית המקדש .. שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם". קיימות גישות שונות אודות מעמדו של הכותל המערבי, שכונה במדרש כ"כותל של בית המקדש". ולמעשה מקובל ליחסו להר הבית, ולכן מדורי דורות נהגו להתפלל ע"י הכותל מבלי לחשוש לבעיות של טומאה. ונחלקו הפוסקים אודות תחיבת ידיים בין אבני הכותל, יש שחששו ואסרו זאת משום שאנו מוחזקים כטמאים, ואף "ביאה במקצת", כלומר, כניסה כלשהי לגבולות הר הבית בטומאה אסורה ויש שהקלו בכך. ולמעשה יצוין כי בעת ביקור כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ בכותל המערבי, בקיץ תרפ"ט – נשק לאבני הכותל, וכן הורה הרבי לשלוחים להניח פתקאות באבני הכותל.

נאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" ודרשו חכמים: "אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש". כלומר, איסור השתחוויה על רצפת אבן הינו משום כבוד המקדש, שרק במקדש משתחווים בצורה כזו. ולכן בימים הנוראים בבית-הכנסת כורעים באמצעות דבר המפסיק בין האדם לריצוף האבן. ויש שנימקו איסור זה כהרחקה מהתנהגות עובדי עבודה זרה, שלא ייראה כהולך בדרכם. ודנו הפוסקים האחרונים אודות התעמלות על הרצפה, כגון ב'שכיבות סמיכה', או שמחפש חפץ מתחת למיטה האם צריכים לחוש שלא לשכב בפישוט ידיים ורגליים מפני מראית העין, אך יש שכתבו שכיוון שאינו עושה זאת בדרך תפלה אין לחשוש לכך.

אמרו חכמים: "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". כלומר, שינת הסוס משמשת בפי חז"ל כמשל לשינה רדודה במיוחד, וכפי שאמרו בגמרא ששיעור שינת הסוס היא 60 נשימות, שמקובל לשערה כחצי שעה. ובשלחן ערוך הובא דיון בדברי חז"ל, אודות הנהגת דוד המלך שלא לישן יותר משיעור זמן זה, ודנו הפוסקים האם זוהי הוראה לרבים. אלא שכתבו הפוסקים למעשה, שמי שנצרך לנוח במשך היום בכדי להמשיך לתפקד כראוי במשך היום ובפרט לצורך לימודו, רשאי לנוח אך ראוי שלא להאריך במנוחת הצהריים. ויש שלמדו את היתר מנוחת הצהריים, אף מדברי המשנה השוללת "שינה של שחרית", ולא הוזכר בה בגנותה של שינת הצהריים.

נאמר: "ואהבת את ה' אלקיך .. בכל מאודך", ופירשו חכמים: "בכל ממונך". דנו הראשונים אודות גדרה של מצווה זו, והרמ"א פסק להלכה, שעל "לא-תעשה" צריך אדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור עליו. גם אם איסור זה "בא מכלל עשה" כלומר, איסור הנלמד מפעולה חיובית הכתובה בתורה. יש שכתבו שאף במעשה שיש בו רק סיוע לדבר עבירה דרבנן, מחויב שלא לעבור עליה גם אם יאבד את רכושו. ונחלקו הפוסקים לגבי "לאו שאין בו מעשה", יש שכתבו שכיוון שזו עבירה פסיבית מחוייב עד חומש מרכושו, אך יש שכתבו שגם בעבירות אלו הצטווינו להימנע אפילו במחיר כל הרכוש.

בהלכה הקודמת התבאר שהצטוונו להימנע מלעבור על "לא תעשה", אף במחיר איבוד כל הרכוש. ולגבי ההוצאות עבור קיום מצוות עשה אמרו חכמים: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כלומר, כיון שאינו עושה מעשה בפועל נגד רצון ה' אין הוא מחויב להשקיע את כל רכושו לקיום המצווה, אלא שעדיין מחויב להשתדל לקיים את המצווה גם אם לשם כך יהיה עליו להוציא עשירית ועד חומש מהקרן של נכסיו, להשגת האפשרות לקיומה. אלא שיש לזכור את דברי אדמוה"ז אודות נתינת הצדקה, שעל אף הגבלת חכמים עד לחומש, עם זאת, הרוצה "לתקן נפשו" רשאי לתת אף יותר מכך, ועד ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".