הלכה יומית

נאמר בגמרא: "בהידור מצוה – עד שליש במצוה". ונחלקו הפוסקים באופן יישומם של דברי חז"ל: יש שהצריכו לחשב את המחיר המינימלי של עלות המצווה כגון תפילין, שמשערים את המחיר הנמוך ביותר המוצע על תפילין, ועל מחיר זה יש להוסיף עד שליש משוויו. ולעומתם יש הסוברים שהוספת שליש נמדדת לפי התפילין המוצעות לפניו ולא לפי המחיר הנמוך ביותר המצוי, ואף אם קנה כבר ויכול להחליפם במהודרות יותר, עליו לעשות זאת עד שליש ממחיר התפילין שקנה. וכתבו הפוסקים שמי שמצבו דחוק אינו חייב להוסיף עד שליש, ולעומתו, על בעל אמצעים להשקיע במצווה אף יותר משליש שוויה.

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", ופירש רש"י": "אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". כלומר, כשהאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

מטעמי שמירה מן המזיקים, הזהירו חכמים ואמרו: "אסור לישן בבית יחידי", ויש מן האחרונים שהביאו זאת להלכה וכתבו שאף כיום שהחשש מפני המזיקים אינו מצוי כל כך, עדיין אין לישון יחידי בבית. אלא שלמעשה כותב אדמוה"ז שההקפדה על האיסר לישון בבית יחידי תקף רק במקרה שהבית חשוך, אולם אם הבית מואר ואפילו מאור קלוש, יכול לישן בו ואפילו לכתחילה. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שינת אדם יחיד בחדר, האם עליו לחשוש, ולמעשה כתבו כמה פוסקים שאין לחשוש ללון יחידי בחדר.

נאמר: "לא ימצא בך .. דורש אל המתים", וכפי שנתבארו בדיני איסור זה, התורה אוסרת לפנות אל הנפטר בבקשה כלשהי, והצטווינו לבקש רק מה' כל שנצטרך. משום כך דנו הפוסקים כיצד ניתן להעתיר בתפלה על קברי צדיקים. יש מהפוסקים שהתירו לבקש מהצדיק שימליץ טוב לפני ה' עבורנו. אך יש פוסקים שאסרו אף זאת, משום שהתפילה צריכה להיות מופנית רק לה' ללא אמצעי ושליח. ולכן כתבו שנכון להתפלל לה' ובתוך התפילה רשאי המתפלל לבקש מה' שיקבל תפילתו בזכות אותו צדיק, שעל ידי ההתקשרות לתורתו ומעשיו הטובים של הצדיק, ובפרט במקום מנוחתו שהתפלה נאמרת יותר בכוונה לכן התפלה שם מקובלת מאת ה'.

נאמר: “החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. ומבאר הרמב"ן בדרשותיו,  שכיוון שהתורה צוותה לקרוא לניסן החודש הראשון ולאייר שני, ציווי זה חל גם כיום, אלא שבנוסף משתמשים אף בשמות החודשים עמם עלו ישראל מבבל, על שם הגאולה מבבל "לזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה’“. אלא שכתבו הפוסקים שמכך שדבריו של הרמב"ן לא הובאו כהלכה למעשה אלא בדרשותיו, והראיה שחז"ל לא תקנו בשטרות למנות לפי חודשי התורה. מה גם ששמות החודשים עמם עלו בני ישראל מבבל נקבעו ע"י כנסת הגדולה ברוח הקודש ועל כן אין לזלזל בהן, ואף בברכת החודש מברכים את החודש בשמות החודשים שעלו מבבל.

בהמשך לאמור בהלכה הקודמת אודות אי השימוש כיום במניין החודשים של התורה, ראוי לציין את דברי הפוסקים אודות השימוש בתאריכים לועזיים. יצוין כי ישנה עדיפות להשתמש בתאריכים עבריים בלבד. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון שבשימוש בתאריכים לועזיים, לא עוברים משום האיסורים: “ושם אלקים אחרים לא תזכירו”, וכן- "ובחוקותיהם לא תלכו"; לכן הותר הדבר בעת הצורך ויציין "למניינם". כשיש צורך להשתמש בתאריכים לועזיים, נחלקו הפוסקים כיצד יעשה: יש סוברים שעדיף לכתוב את המספר, ולא להזכיר את שמות החודשים הלועזיים שמקורם בעבודת אלילים. לעומתם יש שהעדיפו  להשתמש בשמות החודשים הלועזיים, ולא לכתוב את מספרם, שכן מבחינת התורה מניין החודשים הוא לחודש יציאת-מצריים, ניסן.

נאמר: "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה". ודרשו חכמים: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". כלומר, תורה שבכתב יש לקרוא מן הכתוב דווקא. איסור זה לכמה שיטות נחשב כאיסור מן התורה. ובטעם האיסור יש שכתבו שיש ערך מיוחד לקריאה מתוך הכתב, כיוון שניתנה התורה כתובה ורמוזים סודות בצורת כתיבתה. יש שהסבירו שהחשש הוא מתקלות בלימוד כיוון שהתורה מעיקרה נועדה ללמדה מן הכתוב. ויש שראו בכך צורך לשימור התורה שבכתב, שאם היה מותר לאמרה בעל פה היו מתעצלים לכתבה. ולמעשה גם כיום קיים איסור זה, אלא שבאופנים מסוימים נהוג להקל, כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור אמירת פסוק מתורה שבכתב בעל-פה. אלא שבאופנים מסוימים כתבו הפוסקים להקל. יש שכתבו שהאיסור הוא להקריא לאחרים בעל פה אך לומר בעצמו מותר, אולם אדמוה"ז פוסק שיש להחמיר בכך אלא שמי שנוהג לקרוא לעצמו בעל-פה אין למחות בידו. האופנים בהם נהוג להקל, כאשר הפסוק שגור בפי הכל מותר לאומרו בעל-פה, כמו"כ יש לשנן את פסוקי התורה שיהיו חקוקים במוחו והאיסור הוא רק לומר בעל-פה. ידוע אף המנהג לשנן בעל-פה את שירת "האזינו" משום שכתוב עליה במפורש "שימה בפיהם". אדם שאינו רואה ר"ל רשאי לומר פסוק בעל-פה, ומי שצריך לצטט פסוק בעל-פה טוב שישנה קצת מנוסח הפסוק.

מסופר בגמרא: "רב לא שביק לבריה למשיקל ליה סילוא", כלומר, רב לא הניח לבנו להוציא לו קוץ שנתחב בבשרו, שמא יצא ממנו דם, ויעבור בנו בשגגה על איסור חובל באביו, מאיסורי התורה החמורים ביותר. ויש מן הראשונים שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ – מחשש שמא יעשה בו חבורה. ולכן למעשה יש להימנע מכך שבן יספר את אביו. ובמקרה שתיגרם עגמת נפש לאב מחמת כך שצריך להסתפר אצל אחר, ניתן לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לספר את אביו. בתנאי שיקפיד לעשות זאת בזהירות המרבית שלא יגרום חבלה לאביו.

נאמר "כבד את אביך ואת אמך", והסתפקו חז"ל "עד היכן כיבוד אב ואם", כשנשאל על כך האמורא רב עולא, הביא דוגמא מנכרי בשם דמא בן נתינה שהעדיף להפסיד הון רב ובלבד שלא לצער את אביו ולהעירו באמצע שנתו. והסתפקו הפוסקים האם מותר לבן להעיר את הוריו, כשיודע שההורים עצמם ישמחו בכך שיעירם. ולמעשה כתבו שכשיודע בוודאות שרצון ההורים בכך, מותר לבן להקיץ את הוריו, ולדוגמא כאשר יודע הבן שהפסד הממון יכאב להוריו יותר ממה שיעירם משנתם. וכשיש אחרים בבית שיכולים להעירם מבלי לגרום אי נעימות, כגון אח בבית רפואה שצריך לתת זריקות לאב הישן עדיף שהאח יקיצו.

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", הקדים הפסוק מאכל הבהמה למאכל האדם, דרשו חכמים "אסור לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו", אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם לגמליך אשקה", ויש אף שהתירו אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן – מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו.

נאמר בגמרא: "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט". כלומר, בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.