הלכה יומית

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", וביארו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו דנו הפוסקים, והיו שהביאו להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש המודפסים. ועל כן ברכישת ספרי קודש מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

נוסף לחומש, סידור, תהילים, וספר התניא, יש לרכוש ספרי יסוד כולל ובמיוחד ספרי הלכה למעשה בחיי היום-יום, שילמדו בהם לעתים קרובות. יש לדאוג שלכל ילד וילדה יהיו ספרי קודש משלהם, בחדרם, ויסבירו להם שלא יחששו מקריעה ברוב השימוש, כי אז אדרבה יקנו להם ספרים חדשים ומהודרים עוד יותר. וכן יש לקיים מנהג ישראל לתת מתנה לחתן – ש"ס, ולכלה – סידור 'קרבן מנחה' (ובימינו אלה – ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית "בלשון ברורה ודרך קצרה" בלשון הקודש, או מתורגם לשפת המדינה), וכל המרבה הרי זה משובח, וכן המנהג שבכל בית יהיו הספרים: 'כתר שם טוב', 'אור תורה' להרב המגיד וספר ה'תניא'. וכן לתת ספרי קודש כמתנה, גם לילדים, לקראת שמחה פרטית או יום טוב.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' . . שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". שהלימוד בכל יום (בתחילת תקופת לימודו) צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. כתבו הפוסקים שהשליש במשנה פירושו לימוד הלכות פסוקות, וכן כתבו שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת לימוד התורה בלימוד "הלכות-פסוקות ", על-מנת שידע כיצד לנהוג. ואמרו חכמים "מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה.

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא סותר את דבריו ולא מכריעו", כלומר, אם היה אביו וחכם אחר חלוקים והאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בפני אביו בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור, אך שלא בפניו מותר לחזק את דברי אביו, ואדרבה זהו כבודו של אביו.

איסור סתירת דברי האב הוא בכל דבר שאומר שלא כאביו, כגון בסיפור דברים או הצגת שיטה הנוגדת את גישת אביו, אסור הדבר משום איסור סתירת דברי אביו. יתר על כן כתבו הפוסקים שאפילו אם האב מספר מעשה שהיה והבן יודע בוודאות שלא כך היה המעשה, או שמעורבים בו דברי גוזמא אסור לבן לסתור את דברי אביו, אלא אם כן עושה זאת בעדינות ובכבוד הראוי.

כאשר האב או האם מצווים על הבן לעשות דבר מסוים והבן משיב שאינו רוצה לעשות בלשון שאינה מכובדת, או שמתעלם מדבריהם ועושה עצמו כאילו לא שמע וכדומה אין לך סתירת דבריהם גדולה מזו. ויש אומרים שהאיסור הוא גם אם אינו נוגע ישירות לכבודם, על כן כשמצווים ההורים את הבן ציוויים הנובעים מתוך דאגה לשלומו כגון שיתלבש ויתכסה היטב בימים הקרים וכדומה, או שמצווים אותו לעשות דבר שע"י יגרם להם כבוד, ובפרט כאשר אם לא יציית יגרם להם בזיון – בכל אלו חייב הבן לציית לדבריהם.

כתבו הראשונים שאם צוו ההורים את הבן בדבר הנוגע לכל אורחות חייו ובאם יציית לדבריהם ייגרם לו צער גדול, כגון ויתור על נישואין או משרת עבודה או רכישת דירה וכדומה, וכמו כן בענייני שידוכים – אין הבן מחויב לשמוע להוריו בזה; ובכל מקרה כזה ראוי להיוועץ תחלה עם רב מורה הוראה ולעשות כהנחייתו. ואסור להסביר את דעתו בדרך שתפגע בהם אלא יזהר ככל יכולתו להישמט מכך בדרך כבוד. מאידך על ההורים להיזהר שלא להכביד בדרישות מילדיהם וינהגו בחכמה בכדי שלא להכשיל חלילה את בניהם.

כתבו הפוסקים שבמצבים מסוימים מותר לומר דבר שונה מדעתם של ההורים, כגון כשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, או שידוע בבירור שזהו רצונו שיביע דעתו – מותר לומר את דעתו גם אם היא הפוכה מדעת אביו, ובתנאי שיאמר זאת בצורה מכובדת. וכן אם אינו סותר דבריהם במפורש, אלא מביע את דעתו שלא בהחלטיות. כמו כן במצב בו עלול להיגרם נזק להוריו באם לא יעמידם על האמת, מותר לתקנם בדרך כבוד בכדי שלא יבואו לידי צער.

יש שכתבו שמותר לבן להביע דעה הפוכה מדעת הוריו כאשר אינו בפניהם. וכן כאשר כותב את דעתו, זה נחשב שלא בפניהם ומותר הדבר כל עוד ולא יגיעו הדברים לידי הוריו. אבל בפני הוריו אסור לסתור דבריהם אפילו בדברי תורה, אולם אם נוגע הדבר באותו הרגע לפסק הלכה – מותר לבן לומר את דעתו כאשר יודע שההלכה כדבריו, כדי שלא יצא מכשול.

אמרו חכמים: "תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמיש קדושה – דבר שמשמש את הקדושה עצמה, שהם תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמיש מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותו, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. ולמעשה קיימים חילוקי דרגות ברמת הקדושה, הקדושה החמורה ביותר היא על חפצי הקדושה עצמם כסת"ם וספרי קודש שחלה עליהם קדושה לעולם ויש לנהוג בהם בכבוד ובקדושה ואף אם בלו יש לגנזם בכבוד.

תשמישי קדושה מועיל תנאי לפני השימוש בהם, לייחדם לזמן מה לתשמיש קדושה, ואחר כך להורידו לשימוש חול, אך לא לשימוש בזוי. ואם לא התנו חלה עליהם קדושה ויש לנהוג בהם בכבוד לאחר שהשתמשו בהם בפועל לפחות פעם אחת, הגדרת תשמישי קדושה – כל המשמש את הקדושה ונעשה במטרה להוסיף נוי מצווה ולכבדה, כגון: ארון קודש וכן המפה הפרוסה על בימת הקריאה בתורה, עצי החיים, המעיל, האבנט הכתר והידות של ספר התורה, רצועות התפילין והקופסאות שבהן מניחים את בתי התפילין נרתיקי התפילין הפנימיים ובתי המזוזה וכן כריכות הספרים.

כל דבר המשמש את תשמישי הקדושה כגון פרוכת הארון קודש, בימת הקריאה בתורה (שעליה פרוסה מפה), מסמרים המחזיקים את בית המזוזה וכן ארון הספרים, אין בהם קדושה ומותר להשתמש בהם לצרכי חול, אך לא לשימושים מבוזים, ויש אומרים שכל זמן שמשמשים לצורך ענייני קדושה אין להשתמש בהם לצרכי חול. ואם בלו ואינם ראויים לשימוש אינם צריכים גניזה, אך נכון שלא להשליכם לאשפה או למקום מבוזה.