הלכה יומית

בעת תפלת העמידה אסור להחזיק בידו כל חפץ יקר-ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין שמא יטרידוהו בתפלתו מפני שחושש לנפילתם. אבל דברים שאינם צריכים שמירה, ואף אם יפלו מידיו אינו חושש, וכן דברים שאינם בידו אלא תלויים הם על גופו מעיקר-הדין מותר להחזיקם בתפילה. אך מצווה מן-המובחר שלא לאחוז כלום בידו בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא יעמוד כעבד לפני המלך. כמו כן ראוי להקפיד שלא להחזיק 'פלאפון' בעת התפלה, ונכון שלא להשאירו בכיס בעת התפלה כאשר הוא במצב שיכול לצלצל או לרטוט, שכן הדבר גורם להטרידו מתפלתו .

מטרת ההכנה לתפלה היא, שיהיה הגוף, המקום והבגדים נקיים ולהסיר טרדות בתפלה, ומסיבה זו נוהגים חסידים לטעום לפני התפילה בכדי שיהיה ריכוז להתבונן בתפילה כראוי. מעבר לכך נפסק להלכה שיש חיוב להכין אף את מחשבתו להתבונן בגדלות-ה' ובשפלות האדם, על כן לימוד תורת החסידות חיוני בהכנה לתפלה, בכדי שיהיה לו במה להתבונן בתפילה וכדי שיכניע לבבו לפניו יתברך. כמו-כן נוהגים לטבול במקווה קודם התפלה שעל ידי זה התפלה מקובלת יותר. וכן נוהגים לתת צדקה קודם התפלה, ומעורר הרבי ע"כ שבערב-שבת או חג יש לתת צדקה גם עבור השבת או החג.

הישן ביום אינו מברך ברכת 'המפיל' ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. אך ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יברך 'המפיל' ללא שם ומלכות. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, אינו מברך ברכת 'המפיל' קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום.

ברכת התורה דינה כברכות השחר, כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה כמו כן בנוגע לברכת התורה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה אם זוהי שינתו העיקרית נחשבת כשינת קבע, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק כשיאיר היום.

כל האמור אודות ניקיון הידיים לתפילה ראוי לדקדק שאף בעת לימוד התורה יהיו ידיו נקיות, אולם חיוב נטילת הידיים הוא רק קודם התפלה, אך ללמוד התורה, אפילו כאשר נגע במקומות המכוסים אין צורך לחזר דווקא אחר מים לנטילת ידיים, אפילו במקום שמצויים מים, אלא די בניקיון כלשהו.

הנקרא לעלות לתורה אסור לו לסרב (אא"כ יש לו סיבה מוצדקת וחשובה), והזהירו חז"ל בחומרת הדבר, אולם באם יש לו סיבה לכך יכול לצאת קודם שיקראו לו (בין העליות) וישוב בתחלת הקריאה. הנכנס לבית הכנסת לפני שברך ברכת התורה, ומבחין שאוחז הקהל בקריאת התורה, עליו לברך תחלה ברכת התורה, כיוון שמטרתה היא למוד ולכן אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה לתורה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

מי שקראו לו לעלות לתורה, עליו לעלות לבימת-הקריאה בדרך הקצרה ביותר משום כבוד הצבור שלא ימתינו לבואו, וכן משום כבוד התורה שממהר לקרות בה. אך לאחר הקריאה עליו לשוב למקומו בדרך הארוכה ביותר, כדי שלא יראה עליו הדבר כמשא. ואם שוות הן, יעלה מימין הבימה ויירד משמאל – כיוון שאין לחזור למקומו באותה הדרך שהגיע (ע"ד האמור "לא ישוב דרך השער אשר בא בו") -. ונהוג שימתין העולה על הבימה עד שיסיים העולה הבא את ברכתו, והעולה האחרון ימתין לסיום הקדיש.

נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", ומכאן נהגו שהעולה אוחז בעמודי ספר-התורה. ומנהגנו שלפני הקריאה אוחז העולה ב'עצי החיים', ומראים לו את המקום שעומדים לקרוא בו ובסופו ונוגע בהם באמצעות טליתו או באבנט ספר התורה, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה וסוגר את ספר-התורה, אחר-כך מפנה את פניו מעט ימינה, מברך 'ברכו' ו'אשר בחר בנו', וקורא בלחש עם הקורא בתורה (וגם מי שאינו יודע לקרוא, ואפילו מי שאינו רואה, חייב לומר את המילים עם הקורא); בגמר הקריאה נוגע שוב בטלית בסוף מקום הקריאה ואחר-כך בתחילתו, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה, סוגר את ספר התורה, פונה ימינה ומברך 'אשר נתן לנו'.

העולה לתורה חייב לומר את 'ברכו את ה" והברכות בקול רם, שישמעו אותן לפחות תשעה אנשים מלבדו, אך המברך בקול נמוך יותר (אף שיש דעות שלא יצא ידי-חובתו, למעשה) אינו חוזר ומברך. בתחילת הברכה על העולה לחכות עד שיענו הציבור 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ורק אז ימשיך בברכתו. כמו כן על הקורא להמתין עד שיענו כולם 'אמן' כדי להתחיל בקריאה, ויפסיק מעט בין אמירת 'אמן' לקריאה.

אם טעה העולה לתורה והתחיל מיד בברכה הראשונה מבלי לומר 'ברכו' לא יחזור, אך אם אמר בברכה רק 'ברוך אתה ה", יסיים 'למדני חוקיך' ויאמר 'ברכו' ואח"כ יברך; טעה ובירך בברכה הראשונה "אשר נתן לנו", אם נזכר לפני אמירת "ה'" של "נותן התורה" – יחזור ויתחיל מ"אשר בחר בנו", ואם כבר אמר ה' – יסיים ברכתו כך, ובברכה האחרונה יאמר "אשר בחר בנו". אם טעה רק בברכה השנייה, ונזכר קודם אמירת ה' – יחזור ל"אשר נתן לנו", ואם כבר אמר ה' – ימשיך "אלוקינו מלך העולם, אשר נתן לנו..", ואם סיים את הברכה בטעות – יחזור ויברך מתחילת ברכת "אשר נתן לנו" עד סופה. ויש אומרים שלא יחזור ויברך.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך – מגיל שש ומעלה – ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות לוי או ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה. כמה טעמים נאמרו בדבר: ראשית, יש צורך לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. שנית, בכדי להסיר את הרוח הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים, טעם זה שייך לפני כל תפלה שמתפללים, שאין להתפלל בידיים מטונפות, ולכן אף נשים מחויבות בנטילה לפני שמתפללות. בדבר הברכה על נטילת הידיים קיימות מספר שיטות מתי יש לברכה, למנהגנו נוטלים ידיים מיד כשמתעוררים לאחר אמירת "מודה אני", כשעדיין נמצאים על המטה – ולא מברכים על נטילה זו, לאחר ההתארגנות רצוי להתפנות ואח"כ נוטלים ידיים בשנית, ומברכים על נטילת ידיים.