הלכה יומית

מי שכבר התפלל תפלת שחרית, ונזכר שלא ברך ברכות התורה קודם התפלה לא ישלימם לאחר התפלה, שכן יצא ידי-חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם", כיוון שתוכנה הוא מעין ברכת התורה "ותן בלבנו ללמוד וללמד", ולכן, מי שלא ברך ברכת התורה קודם התפלה, ראוי שילמד מעט תורה מיד לאחר תפלת העמידה, כדי לסמוך את הלימוד לברכה על התורה.

מן הפסוק: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו", למדו חכמים שבטרם שפתח משה בדברי השירה: "אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן". ועוד אמרו חכמים שלא חרבה הארץ אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שבכך שלא ברכו על התורה הראו אנשי אותו הדור שאינה חשובה בעיניהם אף שעסקו רבות בתורה, ומשום כך לא הגינה עליהם זכות הלימוד מפני גזירת החורבן. ועל כן יש לברך את ברכת התורה ולשמוח בה יותר מכל ההנאות שבעולם, ואסור ללמוד תורה קודם ברכות התורה. ואף נשים חייבות בברכת התורה, שכן אף הן מחויבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות.

את ברכת התורה יש לברך לפני כל סוג של לימוד מחלקי התורה בין אם מתכוון ללמוד רק מקרא או רק משנה וכדומה, עליו לברך בתחילת היום את ברכת התורה, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, כולם נאמרו למשה מסיני. יש הפוסקים שקודם כתיבת תורה יש לברך ברכת התורה, אלא שלמעשה פוסק אדה"ז שאין לברך ברכת התורה רק אם כותב מבלי להוציא בפיו.

המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר בדברי-תורה, אינו צריך לברך תחלה ברכת התורה. יתר על כן אסור לברך ברכת התורה על הרהור בלבד, כיוון שאין יוצאים ידי חובת מצוות תלמוד תורה בהרהור אלא כשמבטא את הלימוד בשפתיו. מסיבה זו הנשאל שאלה הלכתית קודם ברכת התורה, מותר לו לענות עליה מבלי לנמק את טעמי ההלכה, וזאת למרות שלשם כך יידרש ממנו להרהר בדברי תורה לפני שעונה, מותר הדבר כיוון שמותר להרהר בדברי תורה קודם ברכת התורה.

מי שלא קרא קריאת שמע ואף לא ברך ברכת התורה, ומבחין שאם יברך ברכת התורה יחלוף זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע קודם ברכת התורה כיוון שאינו מכוון בקריאה זו לשם לימוד תורה. כמו כן אם שומע שהציבור אומרים "קדושה" וכדומה יענה עמהם גם אם עדיין לא ברך ברכת התורה. וכן הדין בקריאת המגילה שמתחילים לקרוא בציבור ועודנו אוחז קודם ברכת התורה רשאי להאזין לקריאה, אלא שלכתחילה יש להקפיד לברך ברכת התורה תחלה. אך בקריאת-התורה כיוון שמטרתה היא למוד אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

מנהג נפילת-אפיים נלמד מתפלותיו של משה-רבינו שהתפלל על ישראל אחר חטא-העגל, תחלה בישיבה, שנאמר "ואשב בהר"; אחר כך בעמידה, שנאמר: "ואנכי עמדתי בהר"; ולבסוף בנפילת-אפיים, שנאמר "ואתנפל לפני ה'". וכך אנו נוהגים לאחר קריאת-שמע בישיבה, ולאחריה תפלת שמונה-עשרה בעמידה, אומרים את התחנונים בנפילת-אפיים. ולאחר נפילת-אפיים נוהגים לומר "ואנחנו לא נדע" ולהתרומם כשאומרים "מה נעשה", כביטוי לכך שאין בנו עוד כח לעשות יותר, לאחר שהתפללנו בישיבה, בעמידה ואף בנפילת-אפיים. ויש להקפיד שלא להפסיק בשיחה בין שמונה-עשרה לתחנונים, מפני שבסמיכותם לתפלה הם מתקבלים יותר.

מנהגנו על פי הזוהר והאריז"ל, שקודם נפילת-אפיים אומרים וידוי וי"ג מידות, אותם יש לומר בציבור ובעמידה; ועל-פי דברי חז"ל על הפסוק "והחי ייתן אל ליבו", שכשאדם מתחרט על עוונותיו, כותש ומכה על הלב, לומר שהוא הגורם לעוונות. כמו-כן מבארים שההכאה היא באמצעות היד, כיוון שהידיים הן עדים על כל מעשי האדם, וכאמור: "יד העדים תהיה בו בראשונה". לכן בעת הווידוי נוהגים להכות באגרוף על החזה (מעל הלב), על כל מילה הכאה אחת, וכן מנהגנו שמכים גם ב"ואנחנו הרשענו" וכדומה.

נפילת-אפיים נוהגת רק במקום שיש בו ספר-תורה וכפי שנאמר: "ויפול על-פניו לפני ארון ה'", וכל מבנה בית-הכנסת נחשב כמקום שיש בו ספר-תורה. במקום שאין ספר-תורה אומרים את המזמור בישיבה מבלי לכסות את הפנים ויש נוהגים ליפול גם כשאין ס"ת, וי"א שכך מנהג הרבי. בעת נפילת-אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, בבוקר כשמניחים תפילין בשמאל נופלים על יד-ימין -ואיטר שמניח בשמאל נופל בימין- ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

עלייתו של משה-רבינו לקבל את הלוחות-האחרונים הייתה ביום חמישי, וירידתו הייתה בשני. ולמדונו חכמים שימים אלו הנם ימים בהם מתווספים הדינים בבית-דין של מעלה וכן בבתי דין של מטה קבעו את ישיבת בתי-דין, ומפני ייחודיותם של ימים אלו מוסיפים בהם תחנונים. ואף אומרים "והוא-רחום", אותו יסדו שלושה חכמים, שביקש ההגמון להשליכם לאש כחנניה מישאל ועזריה. ולאחר שצמו והתפללו, הובטחו ברמז שינצלו, ונחלקה האש לשלושה חלקים ויצאו בשלום. וכל אחד מהשלשה יסד חלק מנוסח "והוא-רחום". ולמנהגנו אומרים אותו בעמידה מפני שנתקן כנגד תפלת שמונה-עשרה.

חוץ מהימים הידועים שבהם אין אומרים "תחנון" ישנם מצבים בהם נוהגים שלא לומר "תחנון". בבית–האבל אין אומרים "תחנון". והאבל עצמו, בתוך השבעה, אינו אומר "תחנון" אף כשאינו בביתו. ולהבדיל באירועים משמחים, כגון כשהתפלה בנוכחותם של חתן בשבעת ימי-המשתה, וכן אבי-הבן, הסנדק והמוהל פוטרים את הציבור מאמירת "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים בו "תחנון" בתפלה שקודם הברית. ונוהגים שביום בו מתקיימת הכנסת ספר-תורה, כל בני העיר השמחים בספר-התורה החדש אינם אומרים "תחנון". והמתפלל במקום שבו אין אומרים "תחנון" מסיבה כלשהי והוא אינו נוהג כך, כגון ביום הילולות הצדיקים שיש הנוהגים שלא לומר "תחנון" ואנו נוהגים לומר, יאמר תחנון אך לא יתבלט בכך.

נחלקו הפוסקים אודות אמירת "תחנון" בנוכחות החתן ביום חופתו, יש שכתבו שלכו"ע כשהנישואין בערב, נופלים הקהל על פניהם. והיו שהכריעו והורו שרק בתפלה הסמוכה לנישואין אין הקהל אומרים "תחנון". והמנהג למעשה המקובל בזמנינו בקהילות אנ"ש, שכשהחתן ביום חופתו בבית הכנסת אין אומרים הקהל "תחנון", גם כשהחתונה לאחר השקיעה, וכמה טעמים נאמרו לישוב מנהג זה.

משהגיע זמן תפלת שחרית לכתחלה לא יצא לדרך קודם התפלה, ואם צריך לצאת וחושש שהמתנתו לתפלה תעכב אותו עקב פקקי תנועה, יכול לנסוע קודם התפלה בתנאי שיודע הוא בוודאות שיוכל להתפלל בהגיעו אל היעד מבלי שיעבור זמן התפלה, ובפרט אם במקומו אין מניין ובמחוז-חפצו ימצא מניין. כאשר יצא קודם זמן התפלה והגיע זמנה בעודו בדרך, לכתחילה ימתין עד שיגיע למחוז חפצו. ואם נאלץ הוא להתפלל בדרכו כגון כשלא יספיק להגיע בזמן התפלה, לא יתפלל במקום פתוח אלא סמוך לכותל או בין האילנות וכדומה, ויוודא תחלה שהמקום נקי, צנוע וראוי לתפלה.