הלכה יומית

הזהירו חכמים, שכאשר ספר-התורה פתוח אסור לצאת מבית-הכנסת, אפילו כאשר ישנם עשרה אנשים זולתו. האיסור לצאת הוא מעת פתיחת הספר גם כשלא התחילו עדיין לקרוא בתורה, ואפילו אם לא נכח בבית-הכנסת אלא נכנס למטרה כלשהי בעת פתיחת ספר-התורה, עליו להמתין עד לאחר הברכה האחרונה של העולה לתורה. וכתבו הפוסקים שאם כבר שמע קריאת-התורה או שבכוונתו לשמוע במניין אחר, רשאי לצאת בין העליות, ואם לא שמע עדיין קריאת התורה לא יצא אפילו בין העליות אלא אם כן יוצא לצורך גדול או לדבר מצווה.

בשלחן-ערוך פסק המחבר שאין צורך לעמוד בקריאת-התורה, אך הרמ"א מוסיף שיש המחמירים לעמוד, וכך נהג הרבי בתחלה, אולם משנת תשל"ח החל הרבי להתיישב (בשבת ויו"ט). ודנו הפוסקים האם מותר להיעמד במיוחד בקריאת שירת-הים ועשרת-הדיברות, על-פי המסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת-שמע גם את עשרת-הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים" שיפרשו שיש הבדלי דרגות בין חלקי התורה חלילה. ומסיבה זו היו שאסרו להיעמד במיוחד בקריאה מסויימת. לעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים", מפני שכיום אינם מצויים, וכן הוא מנהג חב"ד ועוד הרבה קהילות. ויש שהציעו להיעמד כמה פסוקים לפניהם, ויש המספרים שהבחינו שכך מנהג הרבי, אך לעיתים נעמד הרבי רק בפסוק הסמוך.

מעבר לאיסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, כתבו הפוסקים שבעת הקריאה אין ללמוד תורה. אלא שיש להקפיד שהלימוד יהיה בלחש, וכן שהלומד יישב במקום שיהיה ניכר עליו שהוא שייך למניין אחר. ויש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת קריאת-התורה, אלא שלכתחילה אין ראוי לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר-התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד מעיקר הדין. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם בפני תלמידי חכמים לומדי התורה קמים, כל שכן שמפני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר-התורה, חייב לקום, וגם אם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד, וכן כשמוציאים ב' ס"ת אין ליישב עד שהשני מתיישב במקומו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר-התורה נמצא באותה הרשות, כגון שהוא בבית-הכנסת ומוליכים את ספר-התורה; אבל היושב מחוץ לבית-הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר-התורה בבית-הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. ובהגבהת הספר תורה חייב לעמוד עד שיתיישב המגביהה עם הספר, אבל אם ישנו ספר תורה נוסף, המחזיק אותו אינו צריך לעמוד בהגבהה; מעבר לחיוב לעמוד בעת ההולכת ספר התורה, נהוג לעמוד אף בפתיחת הארון להוצאת ספר התורה.

נאמר בנחמיה שכשפתח עזרא את ספר-התורה לקרוא בו: "בפתחו עמדו כל העם". ודרשו חכמים: "אין עמידה אלא שתיקה", ומכאן אמרו ש"כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה", וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע החמיר בזה מאד והזהיר על כך. ודנו הפוסקים האם מותר לדבר דבר קצר שיש בו צורך בין העליות, וראוי להחמיר בזה; ולגבי למוד תורה בין העליות, כתבו הפוסקים להתיר בעת שמאריכים באמירת "מי-שברך".

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. על חשיבות קביעות המקום לתפלה כתבו הפוסקים שכיוון שהתפלה היא במקום קרבן לכן ישנם דברים המשותפים בין התפלה לקרבן, וביניהם קביעות מקום כמו שהיה בקרבנות. כמו-כן תפלה במקום קבוע מסייעת בכוונת וריכוז בעת התפלה ומונעת היסח-הדעת מיותרת שעלול למצוא כשמשנה את מקומו.

והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית-הכנסת עם הציבור, על-כן יש לקבוע לעצמו בית-כנסת קבוע בו יתפלל. כתבו הפוסקים שאין די בכך שמתפלל בבית-הכנסת קבוע, אלא שאף בבית-הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. עם-זאת, ניתן לקבוע מקום מסויים לתפלה בימות החול ומקום לשבתות, וכן בימות החול עצמם ניתן לקבוע מקום תפלה מסויים לכל אחת משלשת התפלות שבכל יום.

כשבוחרים מקום לתפלה, יש לתת את הדעת למספר קריטריונים, ראוי שתהיה התפלה במקום בו לומד תורה. כמו-כן אין להתפלל במקום הגבוה שלשה טפחים (כ-21 ס"מ) שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'", אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. וראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ. צ"ע למעשה אם ההקפדה על גובה ד"א או שטח

כתבו הפוסקים שלעניין קביעות מקום לתפלה נחשבים כל הארבע-אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מדון או יפגע בכבודו של הזולת לשם-כך. ועיקר ההקפדה על קביעות מקום התפלה היא בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא שכתבו הפוסקים שנכון להיות במקום אחד במשך כל התפלה, ובכלל ידוע שלא הייתה נוחה דעתם הק' של רבותינו-נשיאינו מהסתובבויות אנה-ואנה במשך התפלה.

על הפסוק: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אמרו חז"ל: "במקום רינה שם תהא תפילה", ועוררו על-דבר החשיבות להתפלל בבית-הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר בית-הכנסת, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום-רינה", עליו להקפיד שלא יעמוד להתפלל לפני בניין בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ומאידך אם יפנה פניו לבית-הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי בית-הכנסת מותר להתפלל כשפניו לירושלים, אלא שמצוה מן המובחר להתפלל דווקא בבית-הכנסת. וכשהצבור מתפלל בבית אחר ולא בבית-הכנסת, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בבית-הכנסת ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

כשם שישנה מעלה בקביעות מקום בבית-הכנסת, כתבו הפוסקים שאף מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. הדבר בא לידי ביטוי אף אצל ילדים שעדיין לא הולכים לבית-הכנסת, על-פי הוראת הרבי, שכיוון שכל בית יהודי הנו "מקדש מעט", יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע עבורו שבו הוא לומד תורה אומר תפלה לה' ונותן צדקה.

אף שמעיקר-הדין קטן עולה ל"מפטיר" אין מנהגנו לעלותו. מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו לא יקראו לו ל"מפטיר", ובדיעבד אם קראו לו יעלה לתורה, ויקרא אחר את ההפטרה, ולכתחילה יש לעלות למפטיר רק היודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה. נהגו האבלים בתוך שנתם לעלות למפטיר וכן בשבת לפני היאר-צייט או ביאר-צייט עצמו, בטעם הדבר כתבו הפוסקים שהוא לטובת הנפטר שמזכה בנו את הציבור בענייה על הברכות, וכן משום שברכות אלו כוללות צידוק-הדין באמירת "אמת וצדק", אלא שהנהגה זו היא בגדר השתדלות טובה ולכן לכבוד נשמת הנפטר יש ליישמה בדרכי-נועם ולא מתוך מדון.