הלכה יומית

אף-על-פי שהלובש טלית צריך לבדקה קודם שיברך, מי שקראוהו לעלות לתורה, וצריך להתעטף בטלית רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקתה וסומך על חזקת כשרותה מבדיקתה אתמול, משום טורח-הציבור הממתינים לו. כמו-כן מצינו כמה מנהגים בקריאת-התורה שמטרתם למנוע טורח-צבור, ולכן נוהגים שאין מוסיפים על מניין הקרואים לעלות לתורה בשחרית של שבת. יתירה מזו נפסק להלכה שעל-אף המצווה להקדים את הכהן לעלות לתורה, עם זאת, כשהכהן עומד בתפילה במקום שאינו רשאי להפסיק, אין ממתינים לו אלא מעלים ישראל במקומו, משום טורח-הציבור.

שליח ציבור שטעה כשהתפלל תפילת שחרית או מנחה בלחש, אם סיים תפילתו אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שנייה, מפני טורח-הציבור, אלא סומך על התפלה שיאמר בקול-רם. ואם טעה בחזרת-הש"ץ עליו לחזור, חוץ מתפילת שחרית של ראש חודש שלא הזכיר בה יעלה ויבא, שאינו חוזר מפני טורח-הציבור, וסומך הוא על כך שבתפילת מוסף יזכירו את ראש-חודש, ואם נזכר שליח-הציבור קודם שסיים תפלתו חוזר ל"רצה", שאין בזה טורח-לציבור כל כך.

נאמר בגמרא שמן הראוי היה לקבוע את פרשת בלק כחלק מקריאת-שמע, משום שנאמר בה "כרע שכב כארי וכלביא מי יקמנו" הדומה לפסוק "בשכבך ובקומך" שבקריאת-שמע, אולם למעשה לא צורפה פרשה זו לקריאת-שמע בשל הטרחה הכרוכה בכך, משום שאין להטריח את הצבור. יש הסוברים שאיסור זה עיקרו מן התורה ונכלל במצוות "אהבת-ישראל". ומצינו שמפני טורח-הציבור פעמים שקיצרו חכמים בתפילה, והקילו בדברים רבים נוספים מטעם זה. ודנו הפוסקים האם הצבור יכול למחול על טרחתם מפאת כבודם, ונטו להקל בכך. ומכל מקום ודאי אין להטריח את הציבור הרבה, אפילו כשמחלו על כבודם.

נפסק להלכה ששליח צבור רשאי להאריך בתפלתו בקולו הערב, אם אינו עושה זאת בכדי להתייהר בקולו אלא מתוך שמחה של הודאה לה' בנעימה, וכמבואר בתורת החסידות מעלתה של הנגינה בתפלה, ובפרט בשבת שיש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות בתפלה. אולם זהו בתנאי שלא יאריך בתפלתו יתר על המדה מפני טורח הציבור. וכן יש להקפיד בשבת ויו"ט שלא להאריך בניגוני התפלה יותר מדי, בכדי שלא לאחר את זמנה של הסעודה.

כשכבר התאסף מנין בבית הכנסת אין להמתין עבור אדם חשוב שעדיין לא בא מפני כבוד הצבור. כמו כן כשסיימו ציבור להתפלל תפילת לחש, אין לחזן להמתין מלהתחיל בחזרת-הש"ץ בשביל יחידים שמאריכים בתפילתם, ואפילו הם חשובי העיר, מפני טורח-הציבור. וכתבו הפוסקים שנוהגים להמתין עד שיסיים הרב תפילתו, בכדי שאותם האנשים המתפללים מילה במילה יוכלו לענות קדושה עם הציבור, וכן מפני שעל ידי הידיעה שממתינים לרב לא יתפללו במהירות כל כך, אולם אם הרב מאריך יותר מדי והציבור ממתינים לו, מותר לו לרמוז בידיו לחזן שיתחיל.

היו שנהגו שהקטן מתפלל ערבית לפני התיבה במוצאי-שבת, משום שתפלת ערבית היא ללא חזרת-הש"ץ ואינו מוציא בה אחרים ידי-חובתם, אולם למעשה נפסק שאין נוהגים כן משום ה"ברכו" שיש בה; לעניין צרוף הקטן למניין נחלקו הדעות, וההכרעה למעשה היא שכיוון שהשראת השכינה היא רק בנוכחותם של עשרה גדולים, לכן אין לצרף קטן ולהחשיבו כעשירי למניין, והיו שנהגו בשעת-הדחק לצרף קטן לענות "ברכו" או קדיש המחויב בתפלה ע"י שאוחז חומש או אפילו ללא חומש, אולם למעשה שולל זאת הרבי וכותב שיש למצוא עשרה גדולים דווקא.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך -מגיל שש ומעלה- ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.

אודות הזהירות שלא לשנות את נוסח התפילה, מבאר הרבי על פי הידוע שראשוני ראשונים דייקו בכל עניני תפלה ועד לתיבה, והיו שוקלים וסופרים מספר מנין תיבות התפלות והברכות. וכיוון שהוזהרנו "אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים", וכפי שהזהיר האריז"ל אפילו בקשר לפיוטים, שהתקבלו רק הפיוטים "שנתקנו ע"ד האמת, אך אלה האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דבורם בלא ידיעה כלל"; ובפרט יש להיזהר שלא לשנות מנוסח התפלה בסידור אדה"ז שכידוע בירר וקבע את נוסח התפלה על פי ששים סדורים שהיו לפניו.

החפץ לשנות את נוסח התפילה שהורגל בו לנוסח מבורר יותר, נכון העניין ורשאי לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד או לנוסח האר"י ז"ל. כמו כן אם התפלל בנוסח ספרד יכול לשנות לנוסח האר"י ז"ל, ובתנאי שקיבל על עצמו לעבור לנוסח זה בצורה מוחלטת, אבל מי שהתפלל בנוסח האר"י ז"ל אינו יכול לשנות את נוסח תפילתו ולהתפלל בנוסח ספרד או בנוסח אשכנז, וכן מי שהתפלל בנוסח ספרד אינו יכול לשנות את נוסח תפילתו ולהתפלל בנוסח אשכנז.

המתפלל בבית הכנסת שהנוסח שם שונה מנוסח האר"י ז"ל שרגיל בו, יתפלל לעצמו בנוסח האר"י ז"ל, אך יחד עם זה יזהר שלא לבלוט בזה שמתפלל בנוסח שונה. ואם מוכרח הוא להיות שליח ציבור – כאשר הוא 'חיוב' – ותפילתו בנוסח שונה ממה שמתפללים הציבור בבית כנסת זה ויודע ששינוי הנוסח עלול לגרום למחלוקת – עליו להישמר מלגרום מחלוקת בענין זה.

לגבי התפלה בהברה האשכנזית בה התפללו רבותינו נשיאנו, כותב הרבי, שההברה איננה כמו נוסח התפלה, דהיינו שהתפלה בנוסח רבותינו היא הנוסחה המובחרת, עם זאת לגבי ההברה אין צורך להעדיף את ההברה האשכנזית המקובלת בחב"ד, כי מבחינה הלכתית אין עדיפות לאחת ההברות, ויש להתנהג כל אחד כמנהג אבותיו. אמנם, חשוב ביותר להקפיד שכל התפילה תהא בהברה אחת ולא לערב הברות שונות בתפלה (גם לא באמירת 'שם השם').