הלכה יומית

כיוון שעל פי הוראת הרבי ספרי הקודש צריכים להיות בתוך חדר הילדים ממש, לכן יש להקפיד על כבודם של הספרים ותשמישי הקדושה המצויים בו. משום כך בחדרים בהם מחליפים חיתולים לתינוקות או שהם מתלבשים בהם וכדומה בקביעות, יש להניח את ספרי הקודש ותשמישי הקדושה במקום שמוגדר מבחינה הלכתית כרשות נפרדת, שבה יכולים הספרים להיות גלויים ללא חשש. ולדוגמא: בתוך שידה שגובהה מעל עשרה טפחים (כ-80 ס"מ), וכן ניתן להניחם בארון שהנפח שלו יותר מ-40 סאה (=48X48 ס"מ ובגובה 114 ס"מ).

אודות הגעתם של נערים ונערות למצוות, כאשר נולדו בחודש אדר שבשנת הולדתם היא פשוטה ושנת הגיעם לגיל היא שנה מעוברת, דנו הפוסקים באיזה אדר הוא ולכן לחומרא יש לחוש לשניהם. ולענין יום הולדת הורה הרבי שמכיוון שמדובר בעניין של מנהג, ראוי לנהוג מנהגי יום הולדת בשני החודשים. אולם מי שנולד בשנה מעוברת, חל יום הולדתו בחודש שנולד בו אדר ראשון או שני.

נפסק להלכה ששליח צבור רשאי להאריך בתפלתו בקולו הערב, אם אינו עושה זאת בכדי להתייהר בקולו אלא מתוך שמחה של הודאה לה' בנעימה, וכמבואר בתורת החסידות מעלתה של הנגינה בתפלה, ובפרט בשבת שיש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות בתפלה. אולם זהו בתנאי שלא יאריך בתפלתו יתר על המדה מפני טורח הציבור. וכן יש להקפיד בשבת ויו"ט שלא להאריך בניגוני התפלה יותר מדי, בכדי שלא לאחר את זמנה של הסעודה.

כשכבר התאסף מנין בבית הכנסת אין להמתין עבור אדם חשוב שעדיין לא בא מפני כבוד הצבור. כמו כן כשסיימו ציבור להתפלל תפילת לחש, אין לחזן להמתין מלהתחיל בחזרת-הש"ץ בשביל יחידים שמאריכים בתפילתם, ואפילו הם חשובי העיר, מפני טורח-הציבור. וכתבו הפוסקים שנוהגים להמתין עד שיסיים הרב תפילתו, בכדי שאותם האנשים המתפללים מילה במילה יוכלו לענות קדושה עם הציבור, וכן מפני שעל ידי הידיעה שממתינים לרב לא יתפללו במהירות כל כך, אולם אם הרב מאריך יותר מדי והציבור ממתינים לו, מותר לו לרמוז בידיו לחזן שיתחיל.

שליח ציבור שטעה כשהתפלל תפילת שחרית או מנחה בלחש, אם סיים תפילתו אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שנייה, מפני טורח-הציבור, אלא סומך על התפלה שיאמר בקול-רם. ואם טעה בחזרת-הש"ץ עליו לחזור, חוץ מתפילת שחרית של ראש חודש שלא הזכיר בה יעלה ויבא, שאינו חוזר מפני טורח-הציבור, וסומך הוא על כך שבתפילת מוסף יזכירו את ראש-חודש, ואם נזכר שליח-הציבור קודם שסיים תפלתו חוזר ל"רצה", שאין בזה טורח-לציבור כל כך.

בין המצוות שנשים חייבות, היא מצוות ייחוד ה', אהבתו ויראתו, כיוון שהנן מצוות תמידיות ואינן תלויות בזמן מסויים; וכשם שעל הנשים לדעת היטב את הלכות המצוות בהן הן חייבות כך עליהן לדעת את "הלכות" אהבת ה' ויראתו. בכמה הזדמנויות עורר הרבי על כך שבדורות האחרונים, קיום מצוות ייחוד ה' אהבתו ויראת ה' בשלמות היא ע"י למוד תורת החסידות בה מתבארים היטב עקרונותיהם של מצוות אלו. ולכן חיוני שגם נשים ובנות ילמדו את תורת החסידות, בכדי שיקיימו מצוות אלו בשלמות.

כיוון שמוטל על האשה ללמוד תורה בעניינים הנוגעים אליה כפי שהתבאר בהלכות הקודמות, מברכת היא את ברכות התורה; טעמים נוספים הובאו לברכת התורה של הנשים לבד מחיובה ללמוד הלכות הצריכות משום שהאישה חייבת בתפילה ובאמירת פרשת קרבן התמיד, ולכן מברכות אף הנשים את ברכות-התורה. וכן בברכת המזון אומרות אף הנשים "נודה לך . . על תורתך שלמדתנו".

אף-על-פי שהאשה פטורה עקרונית מלמוד-התורה, אמרו חז"ל שאשה העוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה, בכדי שיהיה לו פנאי ויכולת לעסוק בתורה, חולקת אף היא שכר גדול על למודם בשכר שמזרזת את בניה ללכת לבית הכנסת, ושולחת את בעלה לבית המדרש. מטעם זה מנהגנו לברך אף בלידת בת -בנוסח ה"מי-שברך" שלאחר הלידה- ש"יגדלוה לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובמכתבי הברכה להורים עבור לידת בנותיהם אף ציטט זאת הרבי לצד ברכותיו הקדושות להולדת הבת.

על-אף ההסתייגות מלימוד הנשים בעיוני ופלפולי התורה שבעל-פה. עורר הרבי בדורנו על חשיבות לימוד-התורה במסגרות מתאימות של בנות, הכוללים לימודים אלו ואפילו לימודי גמרא. בטעם הדבר הצביע הרבי על כמה נקודות; ראשית משום שכיום לומדות הן לימודי חול ונחשפות לתרבות הכללית, יש ללמדן את היופי שבתורה והשקפתה על הבעיות אותן פוגשות בחיי היום-יום; טעם נוסף לכך הוא שעל ידי למודן יכולות ליטול חלק לא רק בעזרה ללימודם של הבעל והבנים אלא אף בלימוד עצמו, כשהילדים שבים מתלמודי-התורה, וכיוון שנמצאות הן בבית יכולות להתעניין בלימודים של בניה, ובחום והרגש שמקרינה אל בניה מוסיפה חיות יתירה והתלהבות בלימודם.

הכלל ההלכתי קובע שכשישנו ספק בדברי חכמים ההלכה היא להקל; לכן כשישנו ספק האם צריך לברך ברכה מדרבנן אסור "להחמיר" ולברך מספק, כיוון שבכך נכנס הוא לספק איסור ברכה-לבטלה, ולכן מעיקר-הדין מותר להמשיך באכילה אף שיש ספק האם ברך. אולם מי שבכל זאת רוצה לנהוג לפנים-משורת-הדין, ימנע מהמשך האכילה. או שישמע את הברכה ממישהו אחר שמברך ויתכוון לצאת מברכתו, וכן יכול הוא לאכול מאכל אחר שלא היה בדעתו לאוכלו, וברכתו היא כברכת המאכל הראשון, ויפטור אף את המאכל הראשון מספק.

מן הפסוק: "יימלא פי תהילתך", למדו חכמים שהברכות צריכות להיאמר בפה-מלא, ולכתחילה יש לברך כשהפה נקי לגמרי; ונפסק להלכה שמי ששכח והכניס לפיו משקה ללא ברכה, עליו לפלוט אותו ולא ליהנות ממנו בלי ברכה. אולם במקרה שהמשקה הזה נחוץ ביותר, ואין לו עוד ממנו ולכן אינו יכול לפלוטו, בולעו ואינו מברך עליו, אלא יהרהר במחשבתו את הברכה כשהמשקה בפיו.

אחת ממלאכות המשכן הייתה מלאכת הצובע, שכן במהלך הקמת המשכן השתמשו בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני וסממני צבע שונים לשם צביעת חוטי הצמר שביריעות המשכן, העורות ועוד. וכיוון שמלאכות השבת נלמדות ממלאכות המשכן ולמדו זאת מכך שמצוות שמירת השבת נכתבה בתורה בסמוך לציווי על הקמת המשכן, לכן נאסרה מלאכת הצובע בשבת. איסור צביעה בשבת מעיקרו הוא רק בצביעה המתקיימת לאורך זמן, ואילו צביעה בצבע שאינו מתקיים לא אסרה התורה, אלא שחכמים גזרו ואסרו את הצביעה אפילו בצבע שאינו מתקיים.