הלכה יומית

מעבר לאיסור כיבוס הבגדים בתשעת הימים, נוהגים לאסור אף ללבוש בגדים מכובסים. וכיוון שבתקופה זו שורר חום כבד וישנו צורך להחליף בגדים נהוג ללבוש לפני ראש-חודש לזמן מה (חצי שעה) את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים, ומי שלא הספיק לעשות זאת יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מניקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. אך לכבוד שבת מותר ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין לאחר כביסתם.

למדו חכמים שכלי זכוכית טעונים טבילה, שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. ומכאן יש המחמירים לגבי כלי פלסטיק, ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. ולמעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.

השוו חכמים את דין הטבלת כלים לטבילת האדם, וכשם שחציצה בטבילת האדם היא ברוב הגוף או במיעוטו כשהדבר מפריע לו, כך בטבילת כלים חציצה היא: רק ברוב הכלי, וכן במיעוט הכלי כשהדבר הדבוק לכלי מפריע לו. על פי זה כתבו הפוסקים שכשישנה תווית על הכלי מחֵברַה חשובה המייפה את הכלי ונותנת לו יותר חשיבות, תווית זו אינה מהווה חציצה, אולם מי שמוריד חלק מהתווית ומוכיח בכך שאינו חפץ בה – שאריות המדבקה מהווים חציצה. וכן מדבקת ברקוד שרוצה להורידה לפני השימוש בכלי, עליו להסירה לפני הטבלת הכלי.

אמרו חכמים: "הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהם עד שיטבילם", וביארו הפוסקים שחיוב טבילת כלים אינה מצד טעם האיסור הבלוע בהן, שכן כלי הבלוע מאיסור יש לעשות לו הכשרה כדינו. משום כך כתבו הפוסקים שכלים החייבים טבילה והשתמשו בהם ללא טבילה, המאכלים לא נאסרו באכילה. אולם למרות שהמאכלים עצמם לא נאסרו באכילה יש לזכור שאסור להשתמש בכלים קודם הטבלתם -אפילו באופן חד פעמי- ולכן מיד כשייזכר בכך, יוציא את המאכלים מן הכלים ויניחם בכלים אחרים.

דנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן באם מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

איסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, כפי שלמדים ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. עם זאת בכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו איסור צער בעלי חיים, כדוגמא לדבר מובא בהלכה שהנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, ואין בזה משום איסור צער בעלי חיים, אלא שמכל מקום נזהרים שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות.

כאמור בהלכה הקודמת, איסור צער בעלי-חיים לא נאמר במקום הצורך, ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם למדו שבמקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים, ומכאן למדו הפוסקים אף ליתר צרכי האדם – כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. לאור האמור כתבו הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור, אלא שיש לעשות זאת בדרך שתמעט בצערם.

דנו הפוסקים האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות נחשבת כצרכי האדם שהותרו, או שיש בה משום איסור צער בעלי חיים. וכתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל-חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל-חי ללא תועלת, ויש בזה משום אכזריות; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", ומקדימת מאכל הבהמה למאכל האדם בפסוק – דרשו חכמים "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו", אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם גמליך אשקה", ויש שהתירו אף אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן, מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו.

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי ש"אין מזונותיו עליך" אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' . . שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. כתבו הפוסקים שהשליש במשנה פירושו לימוד הלכות פסוקות, וכן כתבו שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת לימוד התורה בלימוד "הלכות-פסוקות ותלמוד", על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות. ואמרו חכמים "מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה.