הלכה יומית

דנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן באם מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

איסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, כפי שלמדים ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. עם זאת בכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו איסור צער בעלי חיים, כדוגמא לדבר מובא בהלכה שהנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, ואין בזה משום איסור צער בעלי חיים, אלא שמכל מקום נזהרים שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות.

כאמור בהלכה הקודמת, איסור צער בעלי-חיים לא נאמר במקום הצורך, ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם למדו שבמקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים, ומכאן למדו הפוסקים אף ליתר צרכי האדם – כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. לאור האמור כתבו הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור, אלא שיש לעשות זאת בדרך שתמעט בצערם.

דנו הפוסקים האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות נחשבת כצרכי האדם שהותרו, או שיש בה משום איסור צער בעלי חיים. וכתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל-חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל-חי ללא תועלת, ויש בזה משום אכזריות; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", ומקדימת מאכל הבהמה למאכל האדם בפסוק – דרשו חכמים "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו", אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם גמליך אשקה", ויש שהתירו אף אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן, מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו.

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי ש"אין מזונותיו עליך" אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' . . שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. כתבו הפוסקים שהשליש במשנה פירושו לימוד הלכות פסוקות, וכן כתבו שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת לימוד התורה בלימוד "הלכות-פסוקות ותלמוד", על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות. ואמרו חכמים "מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה.

המתארחים ואינם מכינים דבר עבור סעודת השבת, וכגון זוגות שאוכלים אצל הוריהם או אצל אחרים, בכל הסעודות אך ישנים בביתם הפרטי ומדליקים שם נרות, יעשו אף הם 'עירוב-תבשילין' בכדי שיוכלו בחג להדליק נרות שבת. וי"א שטוב שגם יבשלו דבר (מים) לחג וכך יוכלו לברך על העירוב. אולם אם המתארחים מגיעים להתארח בכל השבת והחג וסמוכים על שלחן בעל הבית, נפטרים הם בעירוב התבשילין של בעל הבית.

אף על פי שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. לגבי ספרים אין הדין כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק להלכה שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם. ולמעשה מובא באחרונים, לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם ובפרט בסידורים וחומשים, כיוון שרכישתם אינה כרוכה בהוצאה מרובה לבעלים, ואינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל – אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות ומשתמש באותו המקום שהניח הבעלים את הספר, ואין שום היתר לקחתם למקום אחר ללא רשות מפורשת מן הבעלים.

עירוב התבשילין נועד להתיר את הכנת צרכי הסעודה בחג עבור השבת, אף שבנוסח העירוב מובא שהוא עבור כל צרכי השבת, לכן ניתן לסמוך על העירוב רק לדברים מצרכי השבת, כגון להדיח כלים עבור סעודות השבת. אך דברים שאינם מצרכי הסעודה אסור לעשותם אף שעשו 'עירוב-תבשילין', ולכן אסור בחג לגלול את ספר התורה בכדי שיהיה מוכן לקריאת השבת, וכן אסור להדליק נר עבור יאר-צייט שיחול בשבת. אך מותר לטבול בחג לכבוד שבת אף שאינו מצרכי אכילה.

אמרו חכמים: "אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". וכן נפסק להלכה (ואם כמות האוכל מרובה מותר לתת). ויש שלמדו שדין זה הוא לא רק ממידת דרך-ארץ, אלא אף מצד איסור גזל. אלא שיש שכתבו שכל האמור הוא באורח שבעל הבית מאכילו בגמילות-חסד. אולם אורח במלון, שהנהלת המלון מחויבת לזון את האורח, כיוון שזכות כזאת ניתנת תמורת תשלום, יכול להעבירו לאחר, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא שבעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, הפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וכיוון שהנהלת המלון התחייבה לספק לו ארוחה יכול האורח להעביר זכותו לאחרים, אך זאת כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.