הלכה יומית

אמרו חכמים: "אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". וכן נפסק להלכה (ואם כמות האוכל מרובה מותר לתת). ויש שלמדו שדין זה הוא לא רק ממידת דרך-ארץ, אלא אף מצד איסור גזל. אלא שיש שכתבו שכל האמור הוא באורח שבעל הבית מאכילו בגמילות-חסד. אולם אורח במלון, שהנהלת המלון מחויבת לזון את האורח, כיוון שזכות כזאת ניתנת תמורת תשלום, יכול להעבירו לאחר, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא שבעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, הפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וכיוון שהנהלת המלון התחייבה לספק לו ארוחה יכול האורח להעביר זכותו לאחרים, אך זאת כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.

נאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואמרו חכמים שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למד אף לבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. וכתבו הפוסקים שעל ההורים להתפלל על הצלחתם של בניהם בלמוד התורה. מצוות חנוך הבנים לתורה מתחילה מקטנות ומוטלת על האב גם כשגדל בנו, עד שירכוש את הכלים הראויים ללימוד בכוחות עצמו.

חובת האב ללמד את בנו תורה חלה מעת שמתחיל לדבר, ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.

אף שמעיקר הדין מוטלת על האב חובת הלמוד עם בניו, רשאי לכתחילה לשכור לו 'מלמד' שילמדו או לשלחו ל'תלמוד תורה'. אלא שעל אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללמודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'.

כחלק מחובתו של האב לחנך את בניו ללימוד התורה – חייב האב לשלם על כל ההוצאות הכרוכות בלימוד בניו. וכיוון שזהו מחובתו של האב, לכן אינו רשאי לשלם עבור הוצאות אלו מכספי מעשרות. אך במידה והיה יכול לשלחו לחינוך במחיר מוזל ומעוניין לשלחו למקום טוב יותר אך הוצאותיו מרובות, וכן אם הבן מצליח בלימודיו ורוצה האב להעשיר את לימודו ע"י 'מלמד', או שכבר יודע הבן ללמוד מעצמו תושבע"פ (גיל ישיבה גדולה) – נטו הפוסקים להקל שישלם את ההפרש מכספי מעשרות, אך מי שאינו מחשב הוצאה זו מן המעשר או החומש שלו הרי זה זריז ונשכר, ולכן לא ראוי להקל בזה.

נאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד בעצמה. אלא שצריכות הנשים ללמוד עניינים השייכים אליהן ומחויבות בהן, ולכן מברכות אף הן את ברכת התורה קודם הלימוד. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים, ולימוד חסידות ההכרחיים אף לנשים, צריכות הבנות ללמוד תורה בבתי הספר, ובייחוד נוגע הדבר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בתורה, ואף עוקבת אחר לימודיהם בת"ת, על כן צריכות הן לרכוש ידיעה כללית בתושבע"פ משנה וגמרא.

על הפסוק "ושננתם לבניך", דרשו חכמים "אלו התלמידים", ועל כן מצווה ללמד תורה ילדים אחרים אף שאינם בניו, אלא שהחיוב ללמד אחרים תורה מוטל על השייך לכך וכבר רכש את דרכי הלימוד, ועליו להפריש מזמן לימודו בכדי ללמד לאחרים. ובשיחות הקודש מעורר הרבי רבות אודות חשיבות ונחיצות הדבר בדורנו. ובכמה הזדמנויות כותב הרבי שיש בזה סגולה להיפקד בבנים, כיוון שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה, כך שע"י 'ושננתם לבניך אלו התלמידים', יבואו לקיום הציווי 'לבניך' כפשוטו, בבניהם ממש.

אמרו חכמים: "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". שינת הסוס משמשת בפי חז"ל כמשל לשינה רדודה במיוחד, וכפי שאמרו בגמרא ששיעור שינת הסוס היא 60 נשימות, שהיא שינה של שעה שלימה. ולמעשה כתבו הפוסקים שמי שנצרך לנוח במשך היום בכדי להמשיך לתפקד כראוי במשך היום ובפרט לצורך לימודו, רשאי לנוח אך ראוי שלא להאריך במנוחת הצהריים. ויש שלמדו את היתר מנוחת הצהריים, אף מדברי המשנה השוללת "שינה של שחרית", ולא הוזכר בה בגנותה של שינת הצהריים.

הישן ביום אינו מברך ברכת 'המפיל' ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. אך ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יברך 'המפיל' ללא שם ומלכות. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, אינו מברך ברכת 'המפיל' קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום.

אסור להניח מאכלים ומשקים תחת המיטה, אפילו כאשר הם בתוך קרטון וכדומה, ואף בדיעבד אם הניח וישנו שם שינת הלילה הם אסורים באכילה, ונחלקו הפוסקים האם אף שינת היום אוסרת את המאכלים שתחת המיטה, ולמעשה מנהגנו להקל בזה, כיון שמקובל בשם הרבי הרש"ב שהאיסור נאמר דווקא במיטה ורק אם ישנו עליה בפועל.

הזהירו חכמים על רוח טומאה השורה -בעת הקימה משנת הלילה- על הידים ועל מה שבא עימם במגע עד שיטול ידיו 3 פעמים לסרוגין. והסתפקו הפוסקים מהו הגורם לשריית הרוח הרעה: עצם הלילה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו. או שהשינה גורמת, ולכן גם הישן ביום צריך ליטול ידיו להסיר את הרוח-הרעה. ולמעשה, נוהגים כשתי הדעות ואף הניעור בלילה נוטל-ידיו; וכן נפסק למעשה שהישן ביום כחצי-שעה, עליו ליטול-ידיו לסירוגין, אך הנטילה אינה חייבת להיות בעודו על המיטה כבנטילת הבוקר, אלא מותר ללכת לכיור לשם-כך.

ברכת התורה דינה כברכות השחר, כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה כמו כן בנוגע לברכת התורה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה אם זוהי שינתו העיקרית נחשבת כשינת קבע, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק כשיאיר היום.