הלכה יומית

יש להקפיד על נטילת הידיים גם לפני תפילת מנחה וערבית (ויש שכתבו ליטול אף אם נטל ידיו לא הרבה זמן לפני כן). אולם ברכת על נטילת ידיים היא רק על הנטילה של הבוקר (שלקראת תפילת שחרית), משום הטעמים הנוספים דלעיל – שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש.

מסופר בגמרא על גדולי האמוראים שהניחו עירוב עבור כל בני העיר, ובכך להציל ולכלול גם את מי ששכח לעשות עירוב בערב החג. ועל-כן מזכים הרבנים בעירובם את בני עירם, אך כמובן שאין להסתמך על כך מראש ועירובו של הרב מועיל אך ורק בדיעבד למי ששכח ולא מתוך התרשלות (וכן למי שאבד, או נאכל או התקלקל העירוב במהלך החג). על אף האמור שעירוב זה מוטל על הרב, כותב אדה"ז בסדור בפשטות לכל אחד שכשעושה עירוב לעצמו יזכה בו את אנשי עירו, ולכתחילה יזכה ע"י אדם שאינו סמוך על שולחנו, ואם אין עמו אדם אחר יזכה אפילו ע"י אשתו או בניו הגדולים, אך באם אין עמו אדם אחר שיכול לזכות על ידו לאנשי עירו, ואם הוא לבדו יעשה 'עירוב-תבשילין' בברכה מבלי להזכיר את נוסח ה'זיכוי' הנמצא בסידור.

מן הדין הנטילה שלפני התפילה צריכה להיות עד סוף חיבור האצבעות לכף היד ויקח עוד מים וישפשף את כפות ידיו, אבל אין צריך נטילה מכלי ולא מ'כח נותן'. ויש אומרים שלכתחילה יש להקפיד בנטילת הידיים לתפלה כדיני הנטילה לאכילה באמצעות כלי ובמים הכשרים לנטילה וכן יש ליטול על כל היד. אך אם אין לו מים בסמוך, ויודע שידיו מטונפות, עליו לטרוח כדי מרחק של מיל (כ-960 מטר), אך אם בינתיים יעבור זמן התפילה, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו זוהמתן – ויתפלל, וכן כשעומד בתפלת עמידה ונגע במקומות המטונפים ישפשף ידיו וינקם. ומי שידיו חייבות נטילה והתפלל ללא נטילה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן היה טינוף דוחה (-צואה), שאז עליו לנקות ידיו ולהתפלל בשנית לכל הדעות.

כל האמור אודות ניקיון הידיים לתפילה ראוי לדקדק שאף בעת לימוד התורה יהיו ידיו נקיות, אולם חיוב נטילת הידיים הוא רק קודם התפלה, אך ללמוד התורה, אפילו כאשר נגע במקומות המכוסים אין צורך לחזר דווקא אחר מים לנטילת ידיים, אפילו במקום שמצויים מים, אלא די בניקיון כלשהו.

על הפסוק "ואהי להם למקדש מעט" דרשו חכמים "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", ועל כן יש להיזהר בקדושתם של בתי הכנסיות כקדושת מקדש מעט ולנהוג בהם בכבוד הראוי, שלא להשתמש בהם לשימוש של חול, ולא לשוחח בהם בענייני מסחר וכדומה, ואסור להתלוצץ ולשחוק בתוכם. אבל מותר לערוך בבית-הכנסת התוועדויות וכנסים של תורה וכדומה. ומצווה לכבד את בית-הכנסת ולשמור על ניקיונו תמיד. ומי שיש על נעליו בוץ המלכלך, צריך להסירו לפני שייכנס לבית-הכנסת וכידוע הרבי מקפיד ביותר שלא ימצאו לכלוכים בבית-הכנסת, ואף העיר על כך כמה פעמים.

בית-הכנסת עם שני פתחים אסור לעבור בתוכו בכדי לקצר את דרכו, ויש הסוברים שאף בתוך בית-הכנסת עצמו אסור לקצר את דרכו ע"י שיעבור דרך בימת הקריאה, מפני שלבימת הקריאה קדושה יתירה על קדושת בית-הכנסת אלא שפוסקים רבים חולקים על כך ואכן נהוג להקל בזה. ואף חצרות ומבואות בית-הכנסת שלעיתים מתפללים בהן אין להיכנס לתוכן למטרה זו, ולכתחילה ראוי להחמיר אף בעזרת הנשים שלא לעבור בתוכה אם אין בכוונתו לקצר דרכו לצורך מצווה.

נהוג להביא את הקטנים לבית-הכנסת לחנכם במצוות, אך יש לעשות זאת בתנאי שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; הן משום שהדבר מפר את ריכוזם של המתפללים, והן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במידה והגיע הילד לבית-הכנסת ומפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

נאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים . . וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם . . לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמדו חכמים שכל המנתץ דבר מן ההיכל או המזבח עובר בלא-תעשה, ויש שלמדו מכך שאיסור זה כולל אף את בתי-הכנסיות. ונפסק להלכה שההיתר היחיד לסתור בית-הכנסת הוא על מנת לבנותו מחדש וגם הוא מותנה בכך שאין חשש שמא יתרשלו מבניינו וכן שלא יתבטלו התפלות בציבור. ונחלקו הפוסקים האם מותר לקלף צבע או מן הטיח של קירות בית-הכנסת ורהיטיו מתוכו ומחוצה לו, וכן לגבי נקיבת חורים וקביעת מסמרים בבית-הכנסת לצורך התקנת ריהוט, והרבה נטו להקל בכך.

דנו הפוסקים אודות ההקפדה על מיקומה של הבימה בבית-הכנסת, וכתבו פוסקים רבים, לדייק שתהיה הבימה מול ארון הקודש ללא הפסק. וכן להקפיד להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. ולמעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר, ויש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.

כתבו הראשונים "לא יחזיר אחוריו לספר-תורה אא"כ היה גבוה ממנו עשרה טפחים", וכך נפסק להלכה. וכתבו הפוסקים שאף אין לסדר מקומות ישיבה כשגבם של היושבים כלפי ארון הקודש. אולם ניתן להקל לצורך הלימוד ובפרט בעת מסירת שיעור בהיכל בית-הכנסת כשפני הדורש אל הקהל ואחוריו כלפי ארון הקודש. מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, וגם משום שאין מניחים שם את הכיסא בקביעות, אלא רק בשעת הלימוד. אך כשמתאפשר נכון שלא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש כשהגב כלפיו, ואף בעת דרשה נכון להטות מעט ולא להפנות גב ממש.

על אף שהסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יתכן שיש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות מתים במהלך הלימודים, איסור זה קיים גם בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכוהן לשמש אח במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש עם הנהלת המרפאה, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

דנו הפוסקים בשאלה האם ניתוחים קוסמטיים להסרת מומים מותרים, או שמא ניתוחים שלא לצורך רפואי אסורים כשם שאסור לאדם לחבול בעצמו. ונמקו הפוסקים להיתר שחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך בזיון, אך לצורך נוי מותר כשאין סכנת-נפשות בדבר. לגבי ניתוחים פלסטיים לגברים הדבר מהווה בעיה משום איסור "לא-ילבש" האוסר על גבר להידמות לאשה, אלא שנטו הפוסקים להקל לצורך הסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל, ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם, אולם כשמראהו מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי, הדבר אסור, ומצד החששות שבדבר יש להיוועץ עם מורה הוראה אודות כל טיפול לגופו.