הלכה יומית

החל מחצי השעה קודם השקיעה אסור לאכול פת או מזונות משיעור "כביצה" -54 גרם- עד שיספור ספירת-העומר, שמא ימשך באכילתו וישכח לספור. ואם התחיל לאחר השקיעה, צריך להפסיק לאכול עד שיספור. אך אם התחיל לפני השקיעה אינו חייב להפסיק מסעודתו ולספור. ויש מתירים לאכול לפני ספירת העומר גם אם הגיע כבר זמן הספירה, אם ממנה אדם או תזכורת אחרת שתזכיר לו לספור, או שיש לו מניין קבוע שבו מתפלל. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם הספירה ללא הגבלה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ולמדו זאת מן האמור: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"; "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". יש לכבד בזימון את הגדול בחכמה ואם יש שם כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי. מתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול".

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מצטרפים לזימון עשרה, אך לגבי צירוף שלישי שלא אכל לחם לזימון שלושה נחלקו הראשונים, ולמעשה לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד גם אם אכל שאר מאכלים יזמנו עמו. שניים מתוך שלשה שסיימו סעודתם והשלישי טרם סיים, יפסיק בסעודתו ויענה לזימון, ורק לאחר "הזן את הכל" ימשיך לאכול. כמו כן חובתו של היחיד להמתין לרבים עד שיסיימו סעודתם, ואם נצרך לצאת ומאריכים בסעודה כגון בסעודת-נישואין, רשאי לברך לפני שמזמנים אך ראוי שיצרף אליו עוד שניים מן הסועדים לכל הפחות ויברך עמהם בזימון.

אסרו חכמים לאכול מצה בערב-פסח, בכדי שלא יאכל המצה כאכילת תאווה אלא יתאפק ויאכלה בלילה במצווה. והרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להיזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים. ודנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' קודם הפסח, שכן, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי-חובה בפסח, לכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא גם משום חביבות המצווה, וכן יתכן שהמצות חמץ אינן ודאי חמץ, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ועל-כן הכריעו שיש להימנע אפילו מאכילת מצת חמץ, ובפרט בערב-פסח.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).

הורו חכמים שהיוצא מביתו 30 יום לפני חג הפסח -אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג- חייב לבדוק את ביתו (אם אינו מוכר את ביתו לנכרי), ועל-כן עליו לבדוק את ביתו ללא ברכה לאור הנר, לילה לפני שיוצא, ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. יתר על-כן אמרו, שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מאחרי פסח שעבר, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו.

הרוצה לבדוק את ביתו בניחותא רשאי להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד ניסן, אלא שעליו לשייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב למעשה, שכשמנקים בימים שלפני ליל הבדיקה מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיזם, יבדקו את החדר בלילה לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת-חמץ.

כחלק מההכנות לשמחת האדם בחג עם בני משפחתו, הזהירה התורה שיש לשתף בשמחה את "הלוי, הגר, היתום והאלמנה". ואמרו חכמים שאלו הארבעה המנויים בפסוק הנם כנגד בני משפחתו "בנך ובתך ועבדך ואמתך", ללמד שעל ידי שדואג לשמח את הנזקקים, אומר לו ה': "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". ומנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה-שמורה (לפחות כזית) לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

על אף שאין מפסיקים בין ברכת המפיל לשינה, מי שנזכר לאחר שברך המפיל שלא התפלל מעריב, יתפלל. וכן אם נזכר שעדיין לא קידש את הלבנה, וכגון שהוא הלילה האחרון ל'קידוש לבנה', או שמסופק הוא האם תיראה הלבנה בלילה אחר הכשר לברכה. וכן אם הופיעו ברקים ורעמים, או שהלך להתפנות והתחייב בברכת "אשר יצר", יברך את הברכות שהתחייב בהן, ויקרא שוב פרשה ראשונה של קריאת שמע לפני שיישן, אך לא יברך שוב את ברכת המפיל.

על איסור אכילת חמץ וההנאה ממנו בכל ימי הפסח מזהירה התורה "ולא יאכל חמץ", ומכיוון שחייבים כרת על אכילת חמץ וכן נאסר החמץ אפילו בעצם הימצאותו בבית – ב'בל יראה ובל ימצא', לכן החמירו חכמים לאסור תערובת של חמץ יותר מבשאר איסורים (בהם בטל האיסור בשישים וכדומה), ואמרו שחמץ עוברים עליו אפילו ב"משהו", כלומר גם בכמות המזערית ביותר. ומפורסמים דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". משום כך נזהרים מאיסור חמץ בחג הפסח הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשר מחשש חמץ.

מי שנרדם בלילה ללא ברכת המפיל, ובאמצע הלילה התעורר ונזכר שלא ברך המפיל, אם בדעתו להמשיך לישן, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות כל עוד לא עלה עמוד השחר. וכיוון שישן תחלה לכן עליו ליטול ידיו קודם הברכה, ויכין את עצמו שיברך את הברכה כראוי.

איסור אכילת קטניות בפסח הוא מנהג שהתקבל בחלק גדול מקהילות ישראל כתוספת הרחקה מאכילת חמץ בחג הפסח, מפני שישנו דמיון בין תבשילי קטניות לתבשילי דגן, מה שעלול לגרום להחלפה ביניהם, ובפרט אצל אלו שאינם בקיאים במיני המאכלים, שיורו היתר לעצמם לבשל ולאפות בקמח דגן. טעם נוסף מפני החשש שמיני דגן התערבבו עם הקטניות כבר בעת קצירתן ואיסופן אל השקים. ולמעשה קבעו חכמי ישראל את איסור הקטניות כאיסור גמור בפסח (לבני אשכנז), ואין משתמשים בהם ואף לא במוצריהם – כגון בשמנים המונפקים מקטניות. אלא שאין צורך למכרם לנכרי קודם החג, ומותר לשהותם בבית בפסח ואף מותרים הן בהנאה.