הלכה יומית

לכתחילה אין לקבוע טיפול רפואי כניתוח וכיו"ב בשלשה הימים הסמוכים לשבת. טעם הדבר הוא משום שהדבר כרוך בדרך כלל בצער סחרחורות וכדומה וישנו חשש שהדבר יפריע לעונג שבת. (ולכן גם כאשר ידוע שהניתוח הינו קצר וקל, ואינו כרוך באשפוז, ראוי להימנע מלעשותו בערב שבת). זאת ועוד, במקרה שייתכן ויידרש מהמנותח לעבור סדרת טיפולים ובדיקות ויחללו את השבת בגללו, במצב זה קביעת הניתוח סמוך לשבת מהווה איסור וודאי. אלא שכל זה הוא רק כשמועד הניתוח ניתן לקביעה מראש יש לדרוש שיתבצע בשלשת ימי השבוע הראשונים, אך כשדחיית הניתוח כרוכה בסיכון חיי האדם –כמובן שאין לדחותו.

מקובל אצל חסידים כי אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה, ומקלפים אותו לפני האכילה ויש המהדרים לעשות זאת בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים. כמו כן נזהרים שלא לאכול בפסח מאכל שנפל על הרצפה, ואם הוא דבר המתקלף והיה קר מקלפים אותו, ויש המקפידים אף שלא להשתמש בכלים צוננים שנפלו על הרצפה ושומרים אותם לפסח הבא, אף שמעיקר הדין ניתן לשטפם היטב ולהשתמש בהם.

כיוון שנאמר: "וספרתם-לכם", יש שכתבו שאין יוצאים ידי-חובת הספירה בשמיעתה מאחר, לעומתם היו שאמרו שיוצאים בכך כדין "שומע כעונה". ולכן בכדי לחוש לכל הדעות, יש להיזהר כששומע הספירה מאחר ואינו הולך עכשיו לספור הספירה בעצמו, יכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני, ואם לא כיוון זאת לא יוכל לספור אחר כך בברכה. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת (כיוון שעצם זה שחושב לספור מיד בעצמו, נחשב שכיוון לא לצאת ידי חובה בספירה של השני), ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

ירקות ופירות רכים כגון אבוקדו או בננה, אם הם רכים כל כך שכאשר מועכים אותם אינם מתפוררים לחלקים אלא נשארים גוש אחד – מותר למעוך אותם על ידי מזלג (אך לא בכלי המיוחד לטחינה). אבל אם המעיכה גורמת להם להתפורר לחלקים, מותר למעוך אותם רק ב'שינוי' כגון בידית המזלג או בכף.

מאכלים שאינם גידולי קרקע ואוכלים אותם כמו שהם, כגון: בשר ודגים מבושלים, גבינה קשה וביצים מותר לקצוץ ולטחון אותם אפילו על ידי מזלג, אך אין לעשות זאת באמצעות כלי המיועד לקיצוץ או טחינה כגון מגרדת, משום 'עובדין דחול', וכן מותר לפרוס ביצים בכלי המיועד לכך.

בגד שהתלכלך מבוץ, כאשר התייבש הבוץ, אין להסירו משום איסור טוחן, שבפעולה זו מפורר הוא את גוש העפר שדבק בבגד. אבל אם הלכלוך הוא משיירי מזון שהוא מגדולי קרקע ונטחן כבר כגון דייסה וכדומה, אין בזה משום איסור טוחן ומותר להסירו, אך אם הוא מגדולי קרקע ולא נטחן, כגון שהלכלוך הוא מפירות שלימים אסור לגרדם משום טוחן. וגבינה שנתקשתה או דברי מאכל שונים שאינם גידולי קרקע – מותר לגרדם ללא חשש.

אמרו חכמים: "משה תיקן .. שיהו שואלין .. הלכות פסח בפסח"; בשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות הפסח (החל מפורים).

אסרו חכמים לאכול מצה בערב-פסח, בכדי שלא יאכל המצה כאכילת תאווה אלא יתאפק ויאכלה בלילה במצווה. והרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להיזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים. ודנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' קודם הפסח, שכן, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי-חובה בפסח, לכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא גם משום חביבות המצווה, וכן יתכן שהמצות חמץ אינן ודאי חמץ, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ועל-כן הכריעו שיש להימנע אפילו מאכילת מצת חמץ, ובפרט בערב-פסח.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).

הורו חכמים שהיוצא מביתו 30 יום לפני חג הפסח -אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג- חייב לבדוק את ביתו (אם אינו מוכר את ביתו לנכרי), ועל-כן עליו לבדוק את ביתו ללא ברכה לאור הנר, לילה לפני שיוצא, ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. יתר על-כן אמרו, שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מאחרי פסח שעבר, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו.

הרוצה לבדוק את ביתו בניחותא רשאי להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד ניסן, אלא שעליו לשייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב למעשה, שכשמנקים בימים שלפני ליל הבדיקה מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיזם, יבדקו את החדר בלילה לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת-חמץ.

כחלק מההכנות לשמחת האדם בחג עם בני משפחתו, הזהירה התורה שיש לשתף בשמחה את "הלוי, הגר, היתום והאלמנה". ואמרו חכמים שאלו הארבעה המנויים בפסוק הנם כנגד בני משפחתו "בנך ובתך ועבדך ואמתך", ללמד שעל ידי שדואג לשמח את הנזקקים, אומר לו ה': "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". ומנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה-שמורה (לפחות כזית) לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.